אלא החיים [= פרק 10

"אני מצטערת לירני.." אמרה לי ושניהם נכנסו בחזרה לבית.
התחלתי לבכות.. בר היה כל כך חשוב בשבילי.. אני.. אני לא יודעת איך להסביר את עצמי.. זה סוג של קרבה כזאת..
נכנסתי לבית וראיתי את אמא ואבא יושבים לבדם ומשוחחים.

—————————————————

"איפה ליסה..?" שאלתי.
"הלכה להביא לנו את התיק של בר.. אנחנו רוצים קצת לקרוא עליו" אמרה אמא. יופי.. עכשיו בכלל הם לא ירצו לקחת אותו, עם כל מה שכתוב שם..
"שיהיה.." אמרתי ועליתי במדרגות. כשנכנסתי לחדר של בר, ראיתי שהוא ממש בדיכאון.
"חזרתי.." אמרתי.
התיישבתי לידו והוא התקרב אליי.
הוא ליטף את הלחי שלי.
"יש לך דמעה על הלחי.. למה את בוכה..?" שאל.
"אה.. סתם.." ניגבתי את פניי.
"נו, אני סיפרתי לך מה שרצית.. עכשיו את תספרי לי" אמר.
"זה.. זה פשוט ש.. אני.. ביקשתי מההורים שלי ש.. שנאמץ אותך.. ו.." ואז הוא הפסיק אותי.
"את בוכה בגללי?" שאל.
"אה.. בערך.." עניתי.
"אל תבכי בגללי" אמר. הוא חיבק אותי וזה עשה לי כל כך טוב.
"הם לא רוצים…" אמרתי.
"מה לא?" שאל.
"לא רוצים לאמץ אותך.." הסברתי.
"אה.. טוב, לא שחשבתי שכן ירצו.. אף אחד לא רוצה ממילא.. אבל.. תודה שניסית" נישק אותי בלחי.
"לא ניסיתי.. אני מנסה.. אני מבטיחה לך שאני יעזור לך" אמרתי.
יצאתי מהחדר בהרגשה הרבה יותר טובה.
על הצוואר שלי היה ריח של הבושם של בר וזה היה מדהים..
איזה ריח.. [:
הייתי מוכנה להישאר חבוקה איתו כל היום.
כשהראש שלי היה על הכתף שלו, הרגשתי פשוט מושלם.
"רגע! לירן!" עצר אותי. הייתי כבר בסוף המסדרון וכשקרא לי, התקדמתי לעברו.
"אה.. בואי רגע" אמר ונכנסנו בחזרה לחדר.
הוא הלך למגירה שהייתה בשולחן כתיבה, על יד מיטתו.
"הנה זה, קחי" אמר. הוא הביא לי ספר, עבה כזה.
"מה זה?" שאלתי.
"זה מלא אבק", אמר וניקה בידו את האבק שהיה על הספר, "זה.. זה.. טוב, אני לא יודע כל כך איך להסביר מה זה ומה הכוח שלו, אבל.. קחי" אמר.
"נו, ספר לי מה זה" חייכתי.
"כש.. כשעוד הייתי גונב וזה.. אז.. כשהייתי בבית יתומים בסין, היה איזה איש אחד שתמיד הייתי פוגש אותו, כשהייתי בורח לסמטאות באמצע העיר. בלילה מאוחר, הייתי בורח והייתי תמיד רואה אותו, יושב על כסא כזה באמצע שום מקום, עוצם עיניים.
אף פעם לא הייתי מבין אבל יום אחד, יום אחד לפני שהעבירו אותי חזרה לארץ, כשהייתי בן 11 וחצי בערך, קרה משהו.
שוב, באותו לילה פגשתי את אותו אחד. אבל באותו הלילה, הוא פקח את עיניו.. הן היו בצבע מוזר כזה.. כתום צהוב, משהו כזה.
הוא הסתכל עליי ונעמד. הוא אמר לי משפט כזה עם מילים מוזרות בסינית. ואז, היה מין ניצוץ כזה שסנוור אותי וכשפקחתי את עיניי, האיש נעלם. ואז, ראיתי על הכסא שלו את הספר הזה. לקחתי אותו והחבאתי.
יום למחרת לקחו אותי בחזרה לארץ..לקחו אותי מכל החברים שרכשתי שמה, וזה היה מקום הכי טוב שבו הייתי. שם הייתי בטוח, מוגן ו.." ואז הפסקתי אותו:
"בטוח ומוגן..? אז למה גנבת וברחת אם היה לך טוב שמה?" שאלתי.
"כי.. זה היה סוג של בריחה מהכל, מהפחד, מהכאב.. לא יודע איך להסביר.. טוב, עכשיו תקשיבי להמשך.
אה.. איפה הייתי?.. אה כן.. אז לקחו אותי בחזרה לארץ.
רק כשהגעתי לבית היתומים 'מוסר' פתחתי את הספר.
הנה, תראי, השם שלו זה 'חלום' בסינית… קראתי את כל הספר, ביום. ויש בו 1001 עמודים.." ואז שוב הפסקתי אותו: "למה 1001?" שאלתי.
"לא יודע.. אה.. תיקחי אותו. אולי לא נתראה יותר ואני רוצה להביא לך אותו, רק תבטיחי לי שתקראי אותו" אמר.
"לא.. אני.. אני לא יכולה לקחת אותו. זה שלך" אמרתי.
"ועכשיו זה שלך" חייך.
"אבל.. אני.. טוב, אני יקרא אותו ויחזיר לך, מבטיחה.." חייכתי.
"ו.. קחי גם את זה" אמר והוציא מן המגירה שרשרת.
"זו השרשרת שסבא שלי נתן לי לפני שמת, כשהייתי בן 4.
הוא אמר לי שזו שרשרת מזל אבל שאסור לענוד אותה כל הזמן כיוון שזה גורם למזל רע..
לא יודע, זה דברים כאלה שרק סבא שלי מבין.
שמים את זה כשרוצים שמשהו ממש יצליח כמו למשל.. עכשיו. תשכנעי את ההורים שלך שיאמצו אותי…" חייך אליי.
"בטח, תן לי" אמרתי ולקחתי ממנו את השרשרת. היא הייתה מזהב, ובאמצע היה תליון שעליו היה חרוט משהו בכתוביות ממש קטנות אז לא יכולתי לראות מה כתוב.
"אה.. אתה יכול.. לסגור..?" שאלתי במבוכה. רציתי שהוא יסגור את הסוגר של השרשרת.
"היא יפה עלייך.." אמר.
"אני הולכת לשכנע את ההורים שלי. הכל יהיה בסדר, סמוך עליי" אמר. כשבאתי לצאת, הוא תפס בידי.
"אם.. אם נהיה אחים אז.. לא.. אז לא נוכל.. לא נוכל…" גמגם.
"מה לא נוכל?" שאלתי.
"לעשות את זה" אמר ונישק אותי בפה. מיד התרחקתי.
"אה.. אני.. אני.. מצטער…" אמר.
"יש לי חבר.." אמרתי.
"סליחה.. אני.. לא.. לא ידעתי.. מ.. מצטער" אמר.
"זה בסדר" אמרתי ונישקתי אותו בלחי.
את הספר הכנסתי לתוך התיק שלי וירדתי לסלון.
"חומד.. החלטנו" אמרה לי אמא.
"כן..?" שאלתי.
"אנחנו.. לא.. לא מאמצים ילד בגיל שלך.. אנחנו ניקח את אחד הבנים בני ה-10, את שי" אמרה אמא. הייתי ממש בהלם.
"אה?!" הסתכלתי עליה במבט מוזר.
"כן.. אנחנו.. לא ממש מרוצים מהילדים שנמצאים פה בגילך אז החלטנו שניקח ילד בגיל של מיה, ומצאנו את הילד המושלם הזה- שי" אמרה אמא ואז יצא מחדרה של המנהלת, שי.
שי, זה אחד מהילדים שמקודם חיבק אותי כשראה אותי במסדרון.
"היי שי…" חייכתי אליו. הוא רץ לחבק אותי.
"טוב אז.. שי, חמוד, בעוד שבועיים בערך, נבוא לקחת אותך ותהפוך לחלק ממשפחתנו" חיבקה אותו אמא ואז גם אבא.
הוא היה ילד קטן ויפה. שיער שטני ועיניים דבש. היו לו נמשים על האף. חמוד כזה..
"אה.. אמא.. אני.. תכף באה, חכו לי" אמרתי ורצתי במדרגות.
"היי.." נכנסתי לחדרו של בר.
"נו?!" מיד שאל.
"אה.. לא.. א.. ההורים שלי החליטו שלא לוקחים לא את הדר, לא את ליאור, לא את יונית ולא אותך.. אנחנו לוקחים את שי, הילד הקטן הזה.. בן 10…" אמרתי.
"אה.." הרכין ראשו.
"אל תדאג.. אני יבוא לבקר אתכם כל הזמן, נשבעת לך.." אמרתי.
"זה בסדר.. תודה שניסית, בכל מקרה" אמר ונשכב על המיטה. הוא הקפיץ את הכדור, כמו שהיה בפעם הראשונה שהייתי בחדרו.
"קח" הורדתי את השרשרת. הנחתי על השולחן כתיבה שלו.
"ביי.." אמר. הוא אפילו לא הסתכל עליי.
"אה.. אני יבוא לכאן עוד שבועיים בערך כי.. אה.. צריך לקחת את שי… ו.. אני יחזיר לך את הספר.. תודה רבה על הכל.. ביי" אמרתי.
"ביי" החזיר.
"נו.. תיפרד ממני כמו שצריך.. אני לא יראה אותך שבועיים" התעצבנתי שהוא אדיש אליי.
הוא קם ממיטתו ונישק אותי בלחי.
"ככה..?" חייכתי.
"אז איך?" שאל.
"ככה.." אמרתי ונישקתי אותו נשיקה קטנטנה על השפתיים.
"ככה..?" חייך.
"כן, ככה" עניתי. הוא התקרב אליי, ממש התקרב. היה לו ריח כל כך טוב. הוא חיבק אותי חזק.
"אני מצטערת.. יש לי חבר ו.." אמרתי והוא הפסיק אותי, שם ידו על פי ואמר: "את לא צריכה להסביר".
"ביי" יצאתי מהחדר.
"יאללה, זזנו?" הסתכלתי על אמא ואבא שעמדו בכניסה לבית ולידם, קים ודניאל.
"ביי יונית, ביי ליאור, ביי הדר.. אני מצטערת.." אמרה להם אמא.
כל הדרך הבית, חשבתי על בר..
על הריח שלו, הפנים המהממות האלה שמצד אחד נראות קשוחות ומפחידות אך מצד שני, רכות ורגישות.
לא ידעתי לאיזה צד שלו אני יותר מתחברת אבל מה שבטוח, זה שקורה משהו בינינו. הוא מדהים.. פשוט מדהים.
ואז צלצל לי הפלאפון.