rachel the killer
אז התחלתי עוד סיפור. ואפרוחי, יש לך הרבה פרקים של עיירת רוזוולד להשלים.

אמסטרדם פרק 1+הקדמה,

rachel the killer 12/04/2014 834 צפיות 14 תגובות
אז התחלתי עוד סיפור. ואפרוחי, יש לך הרבה פרקים של עיירת רוזוולד להשלים.

הקדמה:
בחדר המיון התרוצצו הרופאים לכל עבר, בית החולים המחוזי קרס תחת העומס.
בין המוני אנשים חולים בדרגות חומרה שונות שכבה אישה אחת בת כשלושים, היא הזיעה, הראייה שלה התערפלה והכאב בחזה שלה התעצם מרגע לרגע. היא לא הצליחה להבין כמעט דבר מהשעות האחרונות, היא רק ידעה שכואב לה, ויותר היא לא הייתה צריכה לדעת.
בעודה שוכבת ומנסה להישאר בהכרה הבזיקה בעיניה התמונה שלה בתחנת הרכבת, היא פסעה לעבר הפסים ורצתה לצלם את הרכבת מגיעה ואז לקפוץ חזרה אל הרציף, היא עמדה על הפסים וזכרה את הבת שלה, ניקול, מזהירה אותה, היא סובבה את ראשה לשנייה כדי להגיד לניקול שהכל בסדר ואין לה מה לדאוג ואז הרכבת פגעה בה.
עצם המחשבה על הכאבים שחשה באותה השנייה גרמו לגל חדש של כאבים בכל גופה, נשימתה נעשה כבדה יותר ויותר, היא הרגישה את עצמות החזה שלה לוחצות על הריאות שלה.
היא זכרה איך היא הועפה על הפסים הרחק, היא בקושי הצליחה לשמוע את הצעקות של בעלה וילדיה, כאב פילח את גופה. היא לא הייתה בטוחה אם היא חיה או מתה, נושמת או נחנקת, מעולפת או בהכרה.
הצבעים התערבבו לה מול העיניים, היא עצמה אותם בחוזקה והרגישה את ידיה הקרות של ניקול מחזיקות אותה, היא שמעה את בעלה מדבר בפלפון ומבקש עזרה, היא הרגישה טיפות מלוחות של דמעות צונחות עליה.
כשהיא עצמה את עיניה כל שאר חושיה התחדדו, וזה היה מדהים.
היא פתחה את עיניה וראתה רופאים שהעלו אותה על אלונקה, התזוזה הזאת בגוף שלה גרמה לגל חדש של כאבים, היא זכרה את העיניים שלה נעצמות, לא נותר בה מספיק כוח כדי לפתוח אותם שוב.
היא פתחה את עיניה הפתאומיות, היא עדיין בבית החולים, היא פשוט נרדמה לשנייה.
היא הרגישה מישהו דוחף את המיטה שלה, המוני אנשים בכל מקום, רופאים בחלוקים, אנשים חולים וסתם אנשים שהמתינו ליקיריהם. היא חשבה איפה המשפחה שלה ממתינה לה.
הכניסו אותה לחדר ניתוחים והעבירו אחרת, רופא אחד חייך אליה ברוגע ואמר לה: "זה יכאב רק לשנייה."
היא לא הצליחה לעמוד בכאב יותר, היא התעלפה.

פרק 1:
ניקול, אביה ושלושת אחיה ישבו מחוץ לחדר המיון, הם המתינו לחדשות.
ניקול עדיין בכתה ואחיה הגדול ניחם אותה, שני האחים הקטנים לא הבינו מה קורה ושיחקו להם במחבואים. אביהם ניסה להשיג כל פעם מידע בדלפק וכל פעם אמרו לו לחכות, בסופו של דבר יצא רופא גבוה מאחד החדרים וקרא: "משפחת וייס! היכנסו בבקשה למשרד."
ניקול ואחיה נכנסו ותפסו מקום על הכורסא בעוד האחים והאבא נאלצו להסתפק בכיסאות.
"ובכן, החדשות לא טובות ולא רעות." אמר הרופא בלב כבד.
"מה המשמעות של זה דוקטור? היא לא מתה?" שאל האח הגדול, מייק.
"היא לא מתה, ליבה פועל בתקינות והיא נושמת, הבעיה היא המוח. בזמן הפגיעה כשהיא הושלכה על הפסים הגולגולת שלה נפגעה, חתיכה קטנה מן הגולגולת חדרה למוחה. בזמן ההמתנה היא שכבה המון זמן ולחצה על אותה החתיכה הקטנה עד שהיא הפסיקה את אספקת החמצן, במונחים פשוטים יותר: אמכם היא צמח עכשיו. שום רפואה לא יכולה להציל אותה, רק נס." אמר הרופא בנימה כבדה.
ניקול פרצה בבכי, נהרות זרמו מעיניה ואפילו מייק דמע קצת, האחים הקטנים, רוני ודון, לא הבינו מה רוצים מהם ומה קרה ולכן הם הביטו באבא, אריק, שצעק והשתולל מול הרופא.
בסופו של דבר הרופא גירש אותם משם, הוא נתן להם אישור לראות את אמא שלהם, שרה, לפני שיעבירו אותה לבית חולים טוב יותר באמסטרדם.
רופא נחמד ליווה אותם לחדר שבו שכבה האמא ועזב, הוא הבטיח לשוב בעוד כחמש עשרה דקות לבדוק מה קורה.
כל המשפחה ישבה ליד המיטה, הם הביטו בדממה בשרה ששכבה במיטה ללא תזוזה כשעיניה עצומות. שיערה השחור היה פזור על הכרית הלבנה והיא הייתה לבושה בכתונת בית חולים לבנה, בשילוב עם עורה הלבן היא נראתה כמו רוח רפאים.
בסופו של דבר הרופא חזר וביקש מהם לעזוב בצורה יפה, ניקול ביקשה להישאר ליד אמא שלה עוד קצת אבל הרופא איבד את סבלנותו וצעק עליה שזה בלתי אפשרי והוביל אותם מחוץ לבית החולים, הם התיישבו על ספסל מול מוזיאון גדול ואף אחד לא העז להוציא הגה. כולם ידעו את האמת הקשה: יש עוד יומיים עד שאמא שלהם תועבר בטיסה לאמסטרדם, בטיסה של יום מאוחר יותר הם יגיעו לשם גם, יש להם שלושה ימים לבלות בעיר הזאת ואין להם שם מקום ללון בו מכיוון שהם לא התכוונו לבלות פה את הלילה.
בסופו של דבר אריק התחיל לדבר: "תקשיבו, אני הולך לנסות למצוא לנו מקום ללילה, אתם תישארו כאן ואל תזוזו. זה יכול לקחת לי עד הערב, פשוט תישארו כאן."
אף אחד לא התווכח, אף אחד לא הצליח לחשוב על שום דבר פרט לבית החולים, ולאמא שלהם.
רק ניקול הצליחה לחשוב טיפה מעבר לזאת, מכיוון שאמם הולכת לעבור לאמסטרדם הם יעברו איתה, מה שאומר שהם בעצם עוברים לגור באמסטרדם, היא לא הצליחה להבין את ההיגיון שמאחורי מעבר כזה אבל היא גם לא הצליחה להתעמק בזה מכיוון שהדמעות שלה פרצו שוב ושוב.
אריק עזב את הילדים מאחור ופנה ללשכת התיירות, לקח לו שעתיים להגיע לשם ברגל לאחר המון הכוונות שגויות, לקח לו המון זמן עד שהגיע תורו, מתברר שהעיר יותר מבוקשת משציפה כי המקום היחיד שהצליחו למצוא בשבילו הייתה אכסניה מסכנה בפרברי העיר.
לקח לו חצי שעה לחזור כי הפעם הוא זכר את הדרך ויצא שחזר בסביבות השעה עשר, רוני ודון נרדמו על ברכיהם של ניקול ומייק אשר שוחחו בשקט.
"בואו, מצאתי לנו מקום ללילה." אמר אריק והרים את רוני כדי לא להעיר אותה, מייק לקח את דון וניקול השתרכה מאחוריהם. מכיוון שהיה להם קצת מאוד כסף, רק כמה דולרים, הם נאלצו לעשות את הדרך ברגל. לקח להם כמעט שעתיים להגיע ליעדם והמקום ממש לא היה שווה את זה: זו הייתה אכסניה קטנה ומטונפת, בקירות שלה נכרו סימני לחלוחיות וסדקים רבים הוכיחו שהמקום לא זכה לטיפול הולם זמן רב.
הם נכנסו פנימה וניגשו לגבר שעמד מאחורי שולחן גבוה.
"סליחה, הזמינו לנו חדרים כאן, שתיים ללילה הזה." אמר אריק לגבר.
"אני מתנצל אבל יש לנו רק חדר אחד, לפני כחצי שעה הגיע זוג ותפס את החדר האחר." אמר הגבר.
"נוכל בכל זאת לקבל את החדר שנותר?" ביקש אריק בתחינה, הוא שמע את הגשם מתחיל לרדת בחוץ והדבר האחרון שרצה זה להעביר את הלילה על ספסל כמו הומלס.
"כמובן, אבל יש רק שני מיטות ועוד מזרון, שניים יאלצו לישון על הרצפה." אמר הגבר והוביל אותם לחדר קטנטן בסוף המסדרון והלך.
הם הביטו בחדר ולא האמינו שבשביל זה עשו את כל הדרך הארוכה: זה היה חדר בגודל של ארון, בקושי נדחקו פנימה שני מיטות צבאיות ומזרון קטן, דלת קטנטנה הובילה לשירותים מלוכלכים ונשאר בערך חצי מטר לכל מי שלא היה לו מקום על המיטות.
אף אחד לא התלונן מכיוון שלאף אחד לא נשאר כוח, כולם קרסו איפה שיכלו ונרדמו בתוך שניות כשבחוץ המבול מתחזק עוד ועוד ורעמים מרעידים את השמיים.


תגובות (14)

תמשיכי.
ותסתכלי במסמך של הפנימיה!

12/04/2014 20:10

הייתי שם וראיתי מה כתבתן.

12/04/2014 20:11

    אני חייבת שתעזרי לי.. ראית את העדכון?

    12/04/2014 20:12

    איזה? יצאתי אחרי אנג'לה.

    12/04/2014 20:13

    תיכנסי שוב .

    12/04/2014 20:38

    תשלחי לי קישור פה.

    12/04/2014 20:40

נחמד… אהבתי.
תמשיכי.
ואגב, מתי את רוצה להמשיך את הסיפור שלנו?

13/04/2014 09:46

תמשיכי.
נ"ב – כותבים פלאפון, לא פלפון.

13/04/2014 10:00

    גלוש, שני דברים:
    אחד- קוראים לך גל?
    שתיים- ראיתם את הפרק של 'משולבים אבל חיים!'?

    13/04/2014 10:45

אני חושבת רגע… אה כן, הדמות ניקול לא עלי אבל אני מרגישה שכן ( מתערבים שהיתי בוכה יותר ממנה אם זה היה קורה לאמא שלי.)

13/04/2014 11:37

רייצ'ל!!! קראת את הסיפור על אלים מצריים שכתבתי?!!!!

13/04/2014 13:44
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך