אמסטרדם פרק 11

"אני חושבת שאני הבעיה בחיים שלי, אדריאן." נאנחתי.
ישבנו באותו פארק חול עם אדריאן. אחרי שבאתי אליו הביתה המצב עם ההורים שלו החמיר והוא החליט להתאמן לתחרות המטופשת הזאת רק כדי שיעזבו אותו לעזאזל.
מאז היינו נפגשים כל יום בפארק, הייתי מאמנת אותו בכל מיני נושאים ובדרך היינו מדברים על הבעיות שלנו.
"את לא יכולה להיות הבעיה בחיים שלך, את בעצם החיים שלך." אמר אדריאן והניח את הספרים בצד.
"לאחרונה אני מרגישה שאני בכלל לא חיה. כל דבר שאני עושה נהרס. אני משלימה עם אבא שלי ואחרי פחות משעתיים אני רבה איתו שוב ובורחת מהבית. אני הרסתי לך את החיים. הרסתי לאד את החיים כשהכרתי אותו." אמרתי בעצב, אדריאן הניד בראשו.
"לא נכון! את הדבר הכי טוב שקרה לי אי פעם ואני בטוח שגם אד חושב ככה. ואותה הילדה הקטנה שהצלת מהכנסייה. והחתול על העץ לפני יומיים. והאישה הזקנה שניסו לשדוד לפני חמישה ימים. את עושה כל כך הרבה דברים טובים, ניקול. אני לא מבין למה את מתעקשת להפחית מערכך." אמר אדריאן, נזכרתי בכל הדברים שעשיתי בשבועיים שעברו מאז שעזבתי את הבית.
באמת עשיתי הרבה דברים טובים. אבל זה לא מכפר על כל הדברים הרעים שעשיתי.
אמרתי את זה לאדריאן.
"איזה דברים רעים כבר עשית?!" הוא התעצבן.
"הרסתי לך ולאד את החיים. לא הצלחתי להציל את אמא שלי מהרכבת. העלבתי את אבא שלי, אני לא נמצאת בבית בשביל האחים הקטנים שלי ונותנת להם להתמודד עם הכל לבד…" הרגשתי מטופשת. למה אני מונה את הדברים הרעים שלי מול אדריאן? יש לו הרבה יותר בעיות ממני.
"להתחיל להסביר לך למה מה שאת אומרת זה טיפשי או שתביני את זה לבד?" הוא שאל בכעס.
"די כבר… אני יודעת שאני לא בסדר, אתה לא חייב לשקר כדי שאני ארגיש טוב עם עצמי." אמרתי.
הוא מיד ארז את הדברים שלו וקם.
"אז כשתביני כמה את טועה, תחייגי אלי." הוא אמר בכעס והסתלק.
הרגשתי עוד יותר גרוע עם עצמי, אז הלכתי לפאב כדי לשתות קצת.
עוד בעיה שלי. אני לא מסוגלת להפסיק לשתות. אד מנסה לגמול אותי אבל אני לא משתפת איתו פעולה.
בזבזתי את כל הכסף שהשגתי מהעבודה החדשה שלי על אלכוהול. זה מכעיס אותי שאני לא יכולה להפסיק.
ולורה עדיין לא השתחררה מהכלא וזה באשמתי. המנהלת סיפרה לי שאבא שלי מסר שלורה הועברה לכלא אחרי שהפלילו אותה במשפט, וזה שאבא שלי ניסה להעיד לטובתה לא עזר.
כעסתי על עצמי גם בגלל זה. אני אפילו לא התקשרתי אליה, איזה חברה גרועה אני.
רציתי לצרוח, רציתי למות.
אני האדם האנוכי והמגעיל ביותר עלי האדמות. אני צריכה טיפול.
יצאתי מיד מהפאב וחזרתי לבית של אד. אד לא היה בבית, הוא לקח את אזמרלדה למשטרה כדי להתלונן על הכנסייה. היה לי מפתח שהוא שכפל לי לפני שבוע אז יכולתי להיכנס.
ניגשתי למחשב שבחדר של אזמרלדה. לאחרונה ביליתי מולו הרבה מאוד זמן.
חיפשתי פסיכולוג בסביבה. בסופו של דבר מצאתי- זהארה דיין. פסיכולוגית מוסמכת, רק חמישים יורו לשעה. לא הרבה בכלל.
"מה לעזאזל את עושה?!" שמעתי את קולו של אד מאחורי, מיהרתי לסגור את המסך.
"כלום." שיקרתי במהירות.
"את חיפשת הרגע פסיכולוגית? למה?!" אד נראה כועס במיוחד, לא ידעתי למה.
"כרגע יותר חשוב לדעת מה קורה עם אזמרלדה. התלוננתם?" שאלתי, הוא הנהן.
"אזמי בסלון, התלוננו על הכנסייה והמשטרה פשטה לשם כבר כדי למצוא עוד בנות כמו אזמרלדה. הם לא מצאו אף אחד אבל לקחו את כולם לכלא, לא מצאו את הכומר." אמר אד, הנהנתי.
"אבל יותר חשוב לי לדעת כרגע מה קורה איתך, למה חיפשת פסיכולוג?" הוא שאל.
"אד… בוא לא נכנס לזה." נאנחתי.
"תקשיבי, את גרה בבית שלי. את משתמשת בדברים שלי. ובגלל שאני יותר מבוגר ממך אני גם אחראי עליך. אז אם את רוצה שהעניינים ימשיכו ככה כדאי לך מאוד לספר לי הכל כי אני יכול להריח שקרים מקילומטרים." הוא אמר בכעס.
"אני פשוט מרגישה רע עם עצמי, טוב? אני בזבזתי את כל הכסף שלי על אלכוהול, אני אנוכית. אני מתחילה להיות כמו אבא שלי, לעזאזל!" צעקתי ודמעות עלו בעיני.
"ניקול, את כל כך לא אנוכית. מאיפה הבאת את זה?" הוא שאל.
"תעזוב את זה, תתייחס לאלכוהול! אני בזבזתי כמעט מאה יורו בשבועיים האחרונים, זה המון, זו כל המשכורת שלי ויותר מזה, אני בחובות עצומים!" צעקתי.
"זו לא בעיה לטפל בזה, זו עדיין לא סיבה לפנות לפסיכולוג. להפך, אם תפני לפסיכולוג את תגיעי לכלא." אמר אד.
"אני כבר מעדיפה להיות בכלא עם לורה, שנכנסה לכלא באשמתי ובכלל לא ביקרתי אותה." אמרתי.
"אז תבקרי אותה, תתקני את עצמך, אבל תפסיקי לחיות ברגשות אשם ולהרוס לכל הסביבה שלך!" צעק אד.
"אני הורסת לסביבה שלי את החיים?" שאלתי, פגועה.
"כן, מאוד! את כל הזמן עצובה, כועסת, לא מסוגלת לתפקד, זה הורס!" צעק אד.
"ידעתי. אדריאן טעה, אני צדקתי. באמת הרסתי לך את החיים כשפגשתי אותך. אני חייבת לעזוב." אמרתי, אד הניד בראשו.
"לא לזה התכוונתי, לרוב את מאוד נחמדה, זה רק לאחרונה!" הוא צעק.
"די, אתה לא חייב לשקר." אמרתי.
"אם זה מה שאת חושבת אז תלכי. אני לא יודע מה עובר לך בראש אבל אני כן יודע שאת לא מבינה כלום." אמר אד, הנדתי בראשי.
"לא, אתה לא מבין כלום. או שאתה מבין ופשוט משקר כדי לגרום לי להרגיש טוב יותר, ואני אומרת לך שוב, תפסיק את זה. אני לא רוצה שתשקר למעני." אמרתי, אד זז הצידה.
"תלכי." הוא אמר.
"אני הולכת." אמרתי, יצאתי מהחדר. אזמרלדה ישבה בסלון והביטה בעיניים גדולות.
"ביי, אזמי." אמרתי ויצאתי מהבית. הלכתי ברחובות בלי לדעת לאן אני הולכת, הרגשתי ריקה.
בכל פעם שראיתי רכב עובר התחשק לי לקפוץ מתחת לגלגלים שלו.
אף אחד לא יתגעגע אלי, נכון?
לפתע ראיתי את הכנסייה. הבטתי בפעמון שבראשה ועלה בראשי רעיון.
חציתי במהירות את הכביש ונכנסתי פנימה.
הכנסייה הייתה ריקה לחלוטין. אפילו הכומר לא היה שם. רק המושבים הארוכים הריקים והפסל המוזהב הענקי של מריה אוחזת בישו שהביט בי באשמה ודחק בי לצאת החוצה.
אבל לא יצאתי החוצה. נכנסתי פנימה, עמוק יותר, וחיפשתי את המדרגות שיובילו אותי למעלה, לחדר של הכומר.
בסופו של דבר מצאתי אותן. בלי להסס עליתי למעלה.
המדרגות חרקו ושמעתי קולות מלמעלה, ככל הנראה הערתי את הכומר או שהוא שם לב שאני פה.
לפני שהספקתי להגיע למעלה הדלת של החדר נפתחה והכומר יצא החוצה, לבוש בבגד השחור לבן הרגיל שלו ובכובע הלבן של כמרים.
"מי את ומה את עושה פה? ולמה את לא לבושה בהתאם?" הוא שאל בכעס.
"קשה לי להאמין שהבגדים שלי פחות נאותים מחולצה מסכנה. לא חושב?" שאלתי בכעס.
"את מהמשטרה? תסתלקי! אני לא רוצה לראות אותך פה!" הוא אמר.
"אני לא רוצה לראות אותך בכללי, אבל אני אאלץ להתגבר על זה." אמרתי.
"מה את רוצה ממני, ילדה?" הוא שאל בכעס.
"אני רוצה כסף. הרבה כסף, ואני אוכל לבטל את כל ההאשמות נגדך. אתה יודע שאני זאת שמצאה את אזמרלדה והפלילה אותך, נכון?" שאלתי, הוא הניד בראשו.
"כמה כסף? כמה כסף את רוצה?" הוא שאל.
עשיתי חישוב מהיר. כרגע אני בחוב של חמישים יורו, אבל כדאי שיהיה לי עוד קצת כסף.
"שלוש מאות יורו." אמרתי במהירות, הוא צחק.
"כן, בטח. את לא רצינית. אפילו לי אין סכום כזה. אני בסך הכל כומר, ילדה! את חושבת שיש לי כסף לשלם לך? הכי הרבה שאני יכול לתת זה מאה יורו, ואולי אני אמצא כמה נוספים מתחת לאלכוהול שבמגירה." הוא אמר בצחוק.
"אלכוהול?" עיני אורו.
"תמורת כמה בקבוקים תבטלי את החוב של הכסף?" הוא שאל.
"אני לא מבטלת את החוב. תן לי את כל מה שיש לך וברגע שיהיה לך את השאר תביא לי." אמרתי.
"בסדר. חכי פה." הוא אמר ונכנס חזרה לתוך החדר.
כעבור שנייה הוא יצא כשבידו ערימת שטרות.
"עד מחר אני רוצה שהכל יחזור לקדמותו, ברור?" הוא שאל.
"שקט, אני אחשוב מתי אני רוצה שהכל יחזור לקדמותו. וזה יהיה כשכל הכסף יהיה אצלי, אז תמהר, כומר." אמרתי בביטחון והלכתי משם.
כשיצאתי חזרה החוצה יכולתי לספור את הכסף. 150 יורו. נחמד.
עכשיו אני יכולה ללכת לעבודה בשקט, ואחרי זה אני אחשוב מה לעשות בעניין של אד, אזמרלדה והכומר.