אמסטרדם פרק 14

בבוקר כשהתעוררתי אזמרלדה ישבה על המיטה לידי. היא נבהלה ברגע שהתעוררתי וקפצה במהירות אחורה.
"היי, אזמי. למה התעוררת כל כך מוקדם?" שאלתי אותה.
"אני.. אני רק… רק רציתי אולי… לדבר?" היא גמגמה בחוסר ביטחון. חייכתי והתיישבתי, אמרתי לה להתיישב לידי.
"מה קרה?" שאלתי אותה.
"אממ… אני סתם שואלת… מתי אני אלך לבית ספר?" היא שאלה אותי.
"כשאד יחליט." אמרתי.
"למה אד צריך להחליט? הרי את זאת שאספת אותי. את אחראית עלי. אלא אם כן התחתנת עם אד, ואז הוא אבא שלי." היא אמרה. הרגשתי את הדמעות בעיני.
ידעתי שאד שיקר לגבי טניה. הוא קינא בקשר שלי ושל אדריאן. אבל אני רציתי את אדריאן.
אבל אהבתי את אד עוד לפני שאדריאן הגיע. ואד נתן לי כל כך הרבה. ואפילו ילדה קטנה ותמימה כמו אזמרלדה אומרת לי עכשיו שאני ואד ביחד.
"למה את שותקת? את עצובה כי אד לא רצה להתחתן איתך? אבל אתם מתאימים להיות ביחד!" אמרה אזמרלדה.
"אזמי… אני שותקת כי אני מבולבלת…" אמרתי.
"למה את מבולבלת?" היא שאלה אותי, בקול ילדותי ותמים.
"כי אני חברה של מישהו אחד שאני חושבת שאני אוהבת. אבל את אד אהבתי לפני אותו הילד." אמרתי.
"ומגיע לך להיות עם אד. אד אוהב אותך. הוא אמר לי שהוא אוהב אותך." אמרה אזמרלדה.
"את צודקת. אד אוהב אותי. הוא מקנא בילד שאני חברה שלו. אבל אני כבר הבטחתי שאני אהיה חברה של הילד הזה." אמרתי.
"אז תגידי שאת לא תהיה. אני רוצה שתהיה עם אד. אני רוצה שאת תהיה אמא שלי והוא יהיה אבא שלי." היא אמרה.
"אבל אני קטנה מידי בשביל להיות אמא שלך." אמרתי לה בחיבה.
"לאהבה אין גיל!" היא דקלמה, קמה וקפצה אל מחוץ לדלת. אחרי שנייה היא חזרה והוסיפה, "אם את באמת אוהבת את אד אני רוצה שתגידי לו. הוא עכשיו בסלון, אני אצא לטייל ולא אקשיב לכם. תדברו." ודילגה החוצה. שמעתי אותה אומרת לאד משהו בשקט, את הדלת נפתחת ונסגרת, ואז דממה.
"אז… את אוהבת אותי, הא?" אד הופיע בפתח החדר.
"אד… אתה יודע שאני מחבבת אותך. אבל אני כבר עם אדריאן." אמרתי.
"בחייך, אפילו אזמרלדה אמרה שאת צריכה להיות אמא שלה ואני אבא שלה. ילדים קטנים מבינים הכי טוב." הוא אמר והתיישב לידי.
"אני לא יודעת… אולי אחרי שאני אסיים להיגמל מאלכוהול ואקבל תשובה בנוגע לעבודה עם כריסטיאן דיור נדבר על מה שקורה בינינו?" שאלתי. אד נראה מאוכזב נורא.
"בסדר. אבל את יודעת שעדיין… אנחנו חייבים לשלוח אותה מתישהו לבית ספר. אני מלמד אותה קצת בבית, היא כבר יודעת כתיבה וחשבון בסיסי. עוד שבוע-שבועיים היא תוכל ללכת לבית ספר." אמר אד.
"אני שמחה. אז נדבר על זה בעוד שבוע שבועיים." אמרתי.
"ו… אנחנו חייבים להתחיל לחסוך את הכסף שלנו. זה גם יעזור לך להפסיק לקנות אלכוהול." הוא הוסיף.
"מה זאת אומרת, לחסוך כסף? אני לא רוצה לחסוך כלום. אתה מתכוון לקופה כזאת של חיסכון?" שאלתי.
"כן, זה בדיוק מה שאני מתכוון. זה ממש יעזור לנו!" הוא אמר.
"לא!" צעקתי, מעולם לא אהבתי לחסוך את הכסף. אהבתי להשתמש במה שיש לי באותו הרגע ולא לחשוב על העתיד יותר מידי. אמרתי את זה לאד.
"זה מה שגורם לך להתנהל ככה בקשר לאלכוהול!" הוא אמר.
"תראי, אם את גרה איתי את חייבת להסכים לכמה דברים. זה אחד הדברים. אני רוצה שנתחיל לחסוך. אני גם מתחיל לעבוד בשתי עבודות, חוץ מהילד שאני מלמד אותו חשבון באמצע השבוע אני מתחיל לעבוד בתור מלצר במסעדה. תוכלי לעבוד איתי." הוא אמר.
"זה מטופש. לא עדיף שננסה לסיים בית ספר קודם?" שאלתי.
"הכסף שלי מתחיל לאזול וההורים שלי… הם לא מתכוונים לחזור. אני ברשות עצמי. אני חייב להרוויח את הכסף שלי בעצמי. דיברתי איתם אתמול ו… אני ממש רוצה שנעשה את זה, תוכלי לעשות את זה בשבילי?" הוא שאל.
"לעבוד במסעדה?" שאלתי.
"כן…" הוא הביט בי בעיניים מתחננות. נאנחתי והנהנתי.
"תודה! אין כמוך!" הוא צרח והתנפל עלי בחיבוקים ונשיקות, התכוונתי לעצור אותו אבל הידיים שלי לא התרוממו, הפה שלי לא הוציא מילה. פשוט הנחתי לזה לזרום… ונהניתי מהרגע.

"אבא? אמא?" התעוררתי למשמע קולה של אזמרלדה. מצאתי את עצמי שוכבת כשאד מחבק אותי מאחור, לקח לי שנייה להבין מה קרה ולרוץ לחדר שלו כדי להתלבש.
האמת? לא הרגשתי רע עם עצמי כמו שהרגשתי אחרי הפעם הראשונה עם אדריאן. הרגשתי כאילו זה היה טבעי ונכון.
אחרי הכל, הילדה הקטנה החליטה, לא?
צחקתי מהבדיחה העלובה של עצמי והלכתי למטבח. גיליתי שהשעה ארבע בצהריים. בית הספר כבר נגמר.
אכלתי בכל זאת ארוחת בוקר. חיטטתי במגירות של אד ולא מצאתי את השם של המסעדה שבה הוא הלך לעבוד.
בסוף מצאתי את זה בפלפון שלו. מסעדת 'מיאו מיאו' במרכז העיר. מקום די גדול ודי חדש.
עדיין היו דרושים מלצרים. בדיוק מה שהייתי צריכה. התקשרתי אליהם.
"מסעדת מיאו מיאו שלום!" שמעתי קול של אישה.
"היי, אני רוצה להיות מלצרית." אמרתי.
"טוב, אז תבואי לסניף שלנו במרכז העיר ותבקשי את העבודה, אנחנו לא יכולים לבחון אותך דרך הטלפון את יודעת!" צרחה עלי האישה וניתקה. נאנחתי.
כנראה שאני אאלץ ללכת.
טוב, לא יזיק לי להתרחק עכשיו קצת מהבית, חשבתי לעצמי.
יצאתי מהדלת והלכתי לכיוון מרכז העיר. מדי פעם שאלתי אנשים איפה המסעדה, כמה פעמים טעיתי בדרך. בסופו של דבר הגעתי למקום הנכון.
זה היה מקום גדול, עם המון כיסאות ושולחנות בחוץ ועוד יותר בפנים. הוא היה מעוצב בסגנון מודרני- שחור ולבן. שולחנות שחורים, כיסאות לבנים. דלתות שחורות מבריקות וכבדות, קירות שחורים עם פסים לבנים עליהם. הכל נראה כבד נורא. לא ידעתי איך אני אוכל לעבוד שם. המקום ממש הכניס אותי לדיכאון.
ועוד יותר אחרי שראיתי את המחירים על כל דבר. היה ממש יקר שם.
למרות זאת המקום היה מפוצץ באנשים.
"היי… אני באתי להיות מלצרית." אמרתי לאישה בחלון ההזמנות. היא אמרה שאני צריכה ללכת למנהלת והבטיחה לקרוא לו.
נזכרתי שמחר יש לי עוד משמרת בחנות. המועד של ההכרזה על העובד המצטיין התקרב.
עוד פחות משבועיים.
ואז יצאה המנהלת של הסניף החוצה.