אמסטרדם פרק 16

העבודה באמת הייתה חתיכת סיוט.
במהלך השעה ורבע האלו נאלצתי לשרת שלושה סנוביות עשירות, לעזור לזקן חירש שלא מצא את דרכו ונראה שלא הבין שום שפה (חוץ מהג'יבריש של טוני) ולסלק חמישה הומלסים שביקשו אוכל בחינם, שכמובן לא נתתי להם.
למרות שרציתי, כלומר, הייתי במצב הזה לא מזמן, אבל היה כתוב בחוקים שאסור בפירוש לתת אוכל להומלסים, גם אם מכירים אותם אישית.
טוני אמרה לי שאחותה, ליזה, עזרה לביאטריס לכתוב את החוקים, ולכן הם מפגרים כל כך.
"בדיוק כמו ליזה וביאטריס ביחד. הטמטום של כל אחת כפול שניים." היא אמרה לי.
פרט לזאת היו הרבה לקוחות לשרת. המקום היה די עמוס, ולא הייתה חסרה עבודה. זו הייתי רק אני ועוד שתי בנות במשמרת, ונאלצתי ללמוד הכל מהר.
לא היה לי מספיק זמן ללמוד וכל הזמן שפכתי את הקפה והפלתי דברים. ביאטריס נראתה לא מרוצה בכלל מהעבודה שלי, אבל בסיום העבודה ביאטריס קראה לי לחדר העבודה שלה והסכימה שאני אעבוד אצלה. סידרנו ענייני שכר וסיכמנו על שכר של מאה יורו לחודש.
זה היה סכום ממש גדול, בזמן שיצאתי נתקלתי באחת הבנות שלה, ליזה.
היא באמת הייתה מטומטמת, וחופרת מאוד (אוי נתקלתי בך? סליחה. מי את? את העובדת החדשה? אני יודעת שכן. בואי תציגי את עצמך. אני אציג את עצמי. אני ליזה, מי את? אני אוהבת להכיר אנשים חדשים. רוצה לעזור לי ללמוד לחשבון? אני אוהבת חברים! את החברה הכי טובה שלי! אבל אני באמת חייבת עזרה בחשבון, תעזרי לי? איפה את לומדת? יש לך חבר? את ממהרת? אוי סליחה לא ידעתי טוב בכל אופן נחליף מספרי טלפון כתובות אימייל כתובות בית וסיפורי עבר מורחבים ונדבר ביום אחר!)
אחרי המשמרת וההתקלות הנוראית עם האחות של טוני הלכנו מיד לבית של אד כשטוני מספרת לי כל הדרך על הטמטום של ליזה.
"היא פוגשת אותך והיא ישר חושבת שהיא החברה הכי טובה שלך אבל אין לה בכלל חברים. היא משונה, אני שונאת אותה." היא אמרה לי כשנכנסנו הביתה. גיליתי שלא אד ולא אזמרלדה לא נמצאים. לא ידעתי לאן הם הלכו אבל זה הקל על השיחה שלי ושל טוני שהתבררה כחכמה מאוד.
"אז ספרי לי קצת, עליך, את יודעת." ביקשתי ממנה כשהתיישבנו בסלון.
"למה? סיפרתי לך כבר הכל." היא אמרה באדישות.
"לא למה את מוכרת סמים… איפה… איך ומתי. ואני רוצה תשובה לכל השאלות האלו ואני רוצה אותם מהר." אמרתי.
"את תמיד כל כך לחוצה? בחיי, את צריכה להירגע מדי פעם. אני אענה לך בבוא הזמן. בינתיים, איפה אני ישנה?" היא קמה מהספה והחלה לטייל בבית.
"היי, אני לא אישרתי לך לגור פה עדיין!" אמרתי בכעס.
"ואני די בטוחה שאף אחד לא אישר לך לגור עם החבר שלך פה. אבל את עדיין עושה את זה, נכון?" היא שאלה. מצד אחד זעמתי עליה, מצד שני הערצתי את הגאונות שלה.
"את די חכמה." ציינתי.
"אמרו לי פעם שאני מחוננת או בולשיט כזה, אבל אני לא יודעת מה זה אז אני לא מגדירה את עצמי כאחת כזאת. זה אמור להיות מישהו חכם, לא?" היא שאלה את עצמה ונשכבה במיטה של אזמרלדה.
"אזמרלדה ישנה פה." אמרתי.
"אז עכשיו טוני ישנה פה." היא אמרה והביטה סביב בחדר. נאנחתי. הילדה הזאת עלתה לי על העצבים.
"טוני, תקשיבי, אני לא רוצה…" אמרתי.
"עכשיו את מדברת לעניין. לא רוצה אז לא צריך, אני הולכת לישון, נדבר אחר כך." היא אמרה, עצמה עיניים ונרדמה. רציתי לתלוש את השיער שלי מהמקום.
כשהייתי חזרה בדרכי לסלון שמעתי את טוני צורחת, חזרתי לחדר.
"מה את רוצה עכשיו? לא מספיק לך לנצל אותי?" שאלתי בכעס.
"רק רציתי לבקש מיץ תפוזים. את יודעת, אני די צמאה." היא אמרה וצחקה, ואז הסתובבה לצד השני ועצמה עיניים שוב.
רציתי לצרוח. ניגשתי אליה והעפתי אותה מהמיטה, היא נפלה לרצפה והביטה בי בזעם.
"אי אפשר כבר לישון בבשקט?!" היא שאלה בכעס והתיישבה. היא שפשפה את ראשה בכאב וסימנה לי אצבע שלישית.
"לא אם זה לא הבית שלך. ואל תעשי לי ככה, אני לא אמא שלך." אמרתי בכעס.
"טוב, אז אני אחזור לאמא שלי ולאחיות המפגרות שלי. תודה באמת על האירוח." היא אמרה וקמה.
"את יכולה להישאר רק אם תספרי לי את הכל. את כל האמת." אמרתי.
"אבל בחייך, מה עוד לא סיפרתי לך?!" היא שאלה בזעם.
"את ממש מעצבנת, את יודעת?! את נשארת פה ואת מחכה לחבר שלי." אמרתי.
"אני אלך הביתה." היא אמרה והתקדמה לדלת.
"די כבר עם זה!" צרחתי ואז שמעתי את הדלת נפתחת, רצתי כדי לפגוש את אד ואזמרלדה.
אבל זה היה רק אד. הוא עמד בדלת עם דמעות בעיניים.
"אד… מה קרה? איפה אזמרלדה?" שאלתי אותו, יכולתי להבין מה קרה עוד לפני שהוא אמר את זה בעצמו.
"אזמרלדה… היא נעלמה… הם לקחו אותה…" הוא אמר.
"מי לקח אותה?! אד, מי לקח אותה?!" צעקתי אבל הוא התמוטט. אני וטוני גררנו אותו לספה.
"הכומר… ניקול, את חייבת להקשיב לי, אני צדקתי!" הוא צעק, הוא נראה קודח והוזה.
"אד, זה לא הזמן. רק תסביר לי במה צדקת." ביקשתי ממנו בעדינות.
"אבא שלה לקח אותה. הם חשבו שהם עצרו את כולם, אבל הם לא עצרו את אבא שלה. אני ואזמרלדה טיילנו בחוץ והוא תקף אותנו, אני עדיין לא מאמין שהוא גבר עלי. הוא דקר אותי." אד אמר.
"הוא דקר אותך?! איפה?!" צעקתי, אד פתח את הז'קט שלו וחשף חולצה ירוקה מוכתמת בדם.
הוא הרים גם אותה בקושי. יכולתי לראות כמה הוא מזיע וכמה כואב לו. החולצה נדבקה לבטנו בגלל הדם, אבל בסוף הוא הצליח.
הוא הרים את החולצה למעלה וחשף פצע דקירה בצד ימין של בטנו, כמעט צרחתי.
"טוני, מה נעשה?!" צרחתי, טוני נראתה רגועה יחסית.
"תרגעי, טוב? טיפלתי בהמון מקרים של דקירות בזמן שהייתי במנזר. אני אטפל בזה. תחבושות, מהר." היא אמרה, רצתי להביא תחבושות, חומרי חיטוי ואת ערכת העזרה הראשונה.
טוני טיפלה היטב באד. לא היה לי ספק שהיא טיפלה כבר בהמון מקרים דומים. היא חבשה אותו במהירות ולא שכחה לחטא את הפצע.
תוך פחות מחמש דקות אד כבר היה כמעט נורמלי.
"אד, איפה הוא תקף אתכם?" שאלתי אותו, הוא הניד בראשו.
"ליד… ליד גן המשחקים… ברחוב סטורי…" הוא מלמל ואז נשכב שוב, נראה שהוא מרגיש ממש רע.
"מה נעשה?" שאלתי אוטומטית את טוני.
"מישהו חייב להישאר לדאוג לו… ומישהו אחר צריך ללכת לבדוק את רחוב סטורי." היא אמרה.
"לא. ניקול, לכי עם הילדה הזאת. טוני? היא נשמעת לי מיומנת. אני אסתדר." אמר אד.
הנהנתי, לא רציתי ללכת לבד וטוני נראתה כאילו היא באמת מבינה בעניינים כאלו.
אז נסענו ביחד באוטובוס.
רחוב סטורי היה סמטה ארוכה ועלובה עם כמה חנויות שנסגרו מזמן וכמה בניינים בנויים מלבנים אדומות שנראו נטושים לחלוטין. גם הגן משחקים היה עלוב ונטוש, הנדנדות חרקו ברוח והכל נראה כמו סרט אימה רק עם הרבה יותר כתובות גרפיטי.
"אוקי, מה אנחנו מחפשים פה?" שאלה טוני.
"שבילים של דם… ראיות לפשע…" אמרתי והבטתי סביבי בפארק.
"מצאתי!" קראה לפתע טוני, היא הצביעה על שביל דם.
"אבל למה אנחנו לא קוראים פשוט למשטרה? זה יהיה קצר יותר." היא אמרה. "והם ממילא כבר עצרו את הכומר או משו כזה…"
"אני לא רוצה להתקרב למשטרה בעניין הזה. תודה." אמרתי, טוני נאנחה.
"ניקול, אנחנו לא יכולות לפענח את זה לבד. את מצפה מאיתנו לתפוס את מי שדקר את אד ואז מה?" שאלה טוני.
"ואז נרצח אותו בעצמנו." אמרתי בכעס. העובדה שמישהו העז להכאיב לאד עוררה בי זעם נורא, רציתי שהוא יסבול. רציתי שימות.
"את משוגעת, יכניסו אותנו לכלא." אמרה טוני.
"לא נכון, אנחנו קטנות מידי. ולא יתפסו אותנו, את חכמה, אנחנו יכולות להצליח." אמרתי.
"ניקול, זה תלוש מהמציאות לחלוטין ובלתי אפשרי בשום דרך. תרדי מזה. אנחנו תופסות את מי שפגע באד- ואז מה?" שאלה טוני.
"כשנתפוס אותו נחשוב." אמרתי.
"לא, אנחנו חייבות לתכנן מראש. בואי נעשה ככה- נסקור היום את המקום, ומחר אני אדבר עם חברים שלי ואת תדברי עם החברים שלך, ניפגש ונחשוב ביחד. אבל אנחנו לא יכולות פשוט להסתער עליו בלי תכנית." אמרה טוני. "בייחוד כשאנחנו לבד ובלי המשטרה."
"בסדר. אז מה מצאת?" שאלתי.
"שביל של דם. תראי." טוני הצביעה על שביל של דם שנראה כאילו נקרש כבר קצת והיה כהה מעט, אבל היה ברור שהוא חדש.
"למה אד עבר פה בכלל? זה מקום נטוש ומגעיל." תהיתי בשקט.
הלכתי אחרי טוני שעקבה אחרי שביל הדם. הוא הוביל לפינה קטנה ליד חנות קאפקייקס סגורה. שם הוטלה בשלולית דם סכין קומונדו מלוכלכת.
"ניקול, זה הרגע האחרון להתחרט. אם נביא את הדבר הזה למשטרה הם יפענחו הכל ברגע." אמרה טוני.
"אני לא מתקרבת למשטרה. קחי את הסכין, אנחנו חוזרות לאד." אמרתי.
"את מתנהגת כמו טיפשה, ואת תצטערי על זה." אמרה טוני, היא נאנחה בכבדות והרימה את הסכין.
"טוני, אני ארשה לך לגור אצלי רק בתנאי שתבטיחי לי שלא תגידי כלום למשטרה." אמרתי.
"בסדר. אני לא אגיד כלום." היא אמרה.
"יופי. עכשיו קדימה, חוזרים לבית של אד. נראה לו את הסכין ומחר נחזור לפה שוב עם החברים שנגייס." אמרתי, טוני הנהנה והתחלנו לחזור לבית של אד.
חשבתי למי אני אוכל לקרוא לעזור לנו. האדם הראשון שחשבתי עליו היה אדריאן, אבל מיד דחיתי את המחשבה. לא ידעתי למה, אבל לא רציתי שהוא יבוא.
הזכרתי לעצמי לדבר מחר עם אלברט, סטפן, אליד, אניטה ואליסה. תהיתי אילו חברים טוני תגייס.
לפני שנכנסו לדירה של אד טוני הסתובבה אלי ואמרה לי, "אני מקווה מאוד שכשתהיי גדולה תתחתני עם אד, אתם הולכים טוב ביחד." ונכנסה פנימה.
חייכתי לעצמי.
"אנחנו באמת הולכים טוב ביחד, הא? איך הסכמתי להיות חברה של אדריאן?!" שאלתי את עצמי ונכנסתי גם פנימה. אין ספק שלהכניס את טוני הביתה הייתה החלטה טובה.
כשחשבתי על בית נזכרתי באבא שלי, באחים הקטנים שלי ובמייק. הבטחתי לעצמי שכשהסאגה הזו תיגמר אני אקפוץ הביתה לדבר איתם ואברר מה מייק רצה להגיד לי.
אבל בינתיים יש לי את הבעיות שלי, ואני לא צריכה להסתבך גם איתם. התיישבתי על הספה ליד אד, הוא חיבק אותי.
"לילה טוב, מותק." אמרתי, נשכבתי ונרדמתי.