אמסטרדם פרק 19

התעוררתי מדי פעם מהעילפון ספק שינה שלי.
בפעם הראשונה הייתי בבית חולים, הרגשתי מסוממת לחלוטין ולכן הרבה פחות כאב לי. הנחתי שנתנו לי כדורים נגד כאבים או משהו בסגנון. ביד שלי היה עירוי, ובידי השנייה עירוי אחר. הנחתי שככה מזריקים לי אוכל ושתייה.
אחרי כמה דקות הכאבים חזרו אלי. הגולגולת שלי זעקה בכאב, הצלעות שליעלו באש וראיתי שהרגל שלי עטופה בגבס. עצמתי את עיני כדי שהכאב ייעלם ושקעתי בשינה עמוקה שוב פעם.
בפעם הבאה התעוררתי שוב בבית החולים. היה חשוך, נראה שהיה לילה. הפעם לא הרגשתי מסוממת בכלל. ליד המיטה שלי עמדה רופאה בחלוק ובדקה את העירויים. הכאבים היו עזים, אבל בכל זאת ניסיתי להתיישב.
צנחתי אחור בצרחת כאב כשהצלעות שלי זעקו במחאה. הרופאה הסתובבה וחייכה אלי.
"תירגעי, את עדיין חלשה מידי. תמשיכי לנוח. עוד מעט תוכלי כבר להשתחרר, אל תדאגי, את מחלימה יפה מאוד." היא אמרה לי. נאנחתי בכבדות ועצמתי את עיני שוב. הדרך לשינה הייתה מהירה.
כשהתעוררתי סופית בפעם האחרונה הייתי על הספה, בבית של אד. כאב לי הרבה פחות, וזה עודד אותי לנסות להבין מה קורה פה.
לאחר שמצמצתי וסילקתי את הכתמים השחורים מעיני יכולתי סוף סוף לראות מה קורה סביבי.
אד עמד במטבח והכין משהו, הוא היה חבוש עדיין אבל נראה בריא לחלוטין ואפילו שרירי יותר מלפני הפציעה שלו, אם זה היה אפשרי בכלל.
הוא נראה מדהים, כשהבטתי בו כל מה שרציתי זה להתכרבל איתו כל הלילה.
לידי ישבה טוני, היא כתבה כל מיני דברים על דף והביטה מדי פעם בספר כלשהו. הנחתי שהיא עושה שיעורי בית.
רגע, שיעורי בית?! ממתי טוני הולכת שוב לבית הספר?! לא קבענו שהיא נשארת בבית?!
"טוני… מה את עושה?" שאלתי והתיישבתי, זה כאב מעט אבל התגברתי על הכאב. בעיקר הראש שלי כאב, כאב מאוד. הרגשתי כאילו מישהו מנפץ את הגולגולת שלי שוב ושוב, והתחושה לא הייתה נעימה.
טוני צרחה באושר והעיפה הכל הצידה.
"היא התעוררה!" היא צרחה בשמחה, אד רץ אלי במהירות וחיבק אותי. אחרי שהוא הרפה ממני הוא גם התיישב לידי.
יכולתי להרגיש את פעימות הלב שלו, הוא הזיע נורא. לא הבנתי למה, אבל גם לא היה לי זמן לשאול, כי הוא ישר התחיל לדבר.
"אלוהים, ניקול, את לא יודעת כמה דאגנו! אני התעלפתי מדאגה, היית מעולפת כל כך הרבה זמן!" הוא אמר.
"כמה זמן?" שאלתי אותו, זה הדבר שהכי עניין אותי באותו הרגע.
"אממ… די הרבה…" הוא מלמל.
"כמה זמן?!" צרחתי עליו. טוני ענתה במקומו, "כמעט שבוע…" היא מלמלה.
"אלוהים, זה המון! בטח פספסתי מלא! זה נורא!" צרחתי. טוני ניסתה להרגיע אותי, אד תפס אותי וחיבק אותי בכוח.
"רק תירגעי, זו לא הייתה אשמתך."הוא אמר.
"זו הייתה לגמרי אשמתי…" מלמלתי, באותו הרגע יצאה להפתעתי מהמסדרון אליד. היא חייכה אלי.
"התעוררת. מפתיע." היא אמרה והתיישבה לידנו גם.
"כמה כבר התקדמתם עם הדקירה והחטיפה של אזמרלדה? ומה עם אדריאן?" שאלתי אותה.
"לא התקדמנו בשיט. חשבתי שתרצי לעשות את זה איתנו. נתנו לאד להחלים בינתיים," היא אמרה, "ואדריאן… טוב… הוא זכה."
"מה?!" הופתעתי כהוגן.
"כן… הוא זכה. הוא ניצח בתחרות הזו ועבר מיד לרוסייה. הוא לא חוזר, גם בגלל שאסור לו. העיפו אותו מבית הספר לחלוטין, הוא לא יכול לחזור אף פעם. הכל בגלל שהוא זרק עליך את הכיסאות האלו, בגלל הקטטה. אם הבנתי נכון. ההורים שלו מאוד מאושרים, לא אכפת להם ממה שקרה בכלל. הוא צוחק עלינו כי מפנקים אותו כל הזמן, נותנים לו כל מה שהוא רוצה כי הוא ניצח. קצת לא פייר." אמרה אליד. אליסה ואניטה הופיעו לידה גם, הן נראו מלאות הקלה על זה שהתעוררתי אבל הדבר היחיד שאליסה יכלה להגיד היה, "זה לא בסדר איך שהוא התנהג, אפילו שהייתי חברה שלו הרבה זמן אני מאושרת שהוא עזב. זה גם לא יפה שההורים שלו לא מענישים אותו."
זה גרם לי להרגיש טוב יותר, הידיעה שהחברה הטובה של אדריאן בחרה בי במקומו בגלל ההתנהגות שלו. אבל היא גם גרמה לי רגשות אשמה.
"פספסת המון מבחנים. המון חומר." אמרה אניטה, ידעתי שזה רע. ייקח לי שנים להשלים הכל. איך אני אעלה לכיתה ט'?! אני פספסתי המון לימודים השנה.
"ועבודה, בחנות שלך. המנהל שלך בא להגיד שאם לא תחזרי מחר לעבודה לא יהיה לך סיכוי לנסוע לעבוד עם דיור." אמר אד.
"בסדר, אני לא רוצה לנסוע. אני רוצה להישאר פה ולעזור לך לפתור את הכל. אני אמשיך לעבוד שם, כמובן." אמרתי. אד נראה מופתע מעט, אבל לא אמר דבר.
"אני שמחה שהתעוררתי. אולי נעבוד עכשיו? נתחיל לחשוב על-" ניסיתי להעמד אבל קרסתי חזרה.
"את לא יכולה לקום, שברת את הרגל, סדקת את הגולגולת וכמה צלעות." אמרה אניטה.
"כמה נזק יכול לגרום כיסא אחד…" מלמלתי ועצמתי את עיני.
"כן, זה רעיון טוב. תנוחי עוד קצת. מחרתיים נראה מה קורה איתך. את ממש חייבת כבר לחזור לבית הספר ולשגרה, את גם צריכה להשלים הכל… סיכמתי לך דברים במחברות אבל את צריכה לעבור על החומר לקראת המבחנים אחרת לעולם לא תעברי אותם-" קולה של אליד נבלע בהדרגה בחושך הנעים שהביאה עלי השינה עוד פעם.