אמסטרדם פרק 2 ארוךךךךךךךךךך

הם התעוררו בשעה מוקדמת כשגשם קר מטפטף על פניהם, ניקול פתחה עיניים ראשונה וראתה למרבה הפתעתה שהתקרה קרסה, ענפים וזרדים היו מפוזרים בכל החדר וכמה קורות עדיין החזיקו מעמד וחרקו בצורה מפחידה, גם הקיר התמוטט והשירותים הפיצו ריח שהיה די בו כדי לגרום למישהו להקיא.
באיטיות כולם התעוררו וכשקלטו את המצב מיהרו להתארגן ולעזוב את המקום שהיה כבר נטוש ממילא, רוח נשבה והשעה הייתה בסביבות ארבע, בקצב ההליכה האיטי שלהם הם הצליחו להגיע למרכז העיר ולבית החולים רק בשעה שש.
עדיין היה אסור לבקר את אמם ולכן הם חיפשו משהו לאכול, עכשיו כשהסופה נרגעה והעננים התפזרו וקרני שמש ראשונות האירו את הרקיע הרצון לאכול התחזק מאוד וקולות הגרגור של בטנם נשמעו מרחוק.
הם מצאו דוכן גבינות ולחמים שהתארגן לפתיחה בשוק, לידם נפתחו עוד דוכני פירות וירקות. הם הצליחו לקחת קצת טעימות בחינם של גבינה ולחם וקנו שקית ירקות להמשך היום ואז החלו לשוטט בעיר בחוסר מעש.
כשהשמש כבר התעוררה והשעה הייתה שבע פרץ עייפות הכריעה אותם, הם נרדמו על שני ספסלים ליד מזרקה גדולה.
ניקול התעוררה בסביבות השעה תשע, רוני ודון ישבו זקופים ליד מייק שנחר בקולי קולות.
רוני ודון נגשו אליה ולחשו לה: "אני רעבה אבל אבא אמר שאסור לגעת בירקות כי הם להמשך, בואי נלך למצוא כסף."
"אתם משוגעים? ואם מייק ואבא יתעוררו ויחפשו אותנו?" היא שאלה בבהלה.
"בחייך, נקבץ נדבות לידם, בקצב שבו הם נוחרים יש לנו עוד זמן." אמר דון וניקול נאלצה להסכים.
"אבל אף אחד לא ייתן לנו כסף!" אמרה ניקול.
"דיי לפקפק, יש לך כובע?" שאלה רוני.
"את רואה שלא." התעצבנה ניקול.
"אז לכי תשיגי כוס, הנה מהבחור בדוכן ההוא שמוכר לימונדה." ביקשה רוני, היא ביקשה ממנה בייחוד מהדוכן של הבחור הנאה כי קיוותה שבגלל יופייה של ניקול אולי יהיה נחמד אליה, לקוות עוזר לפעמים שכן הוא נתן לה גם שלוש כוסות לימונדה צוננות.
ככל שהשמש טיפסה יותר בשמיים כך הטמפרטורות גדלו ומייק ואריק עדיין ישנו.
כשהגיע השעה אחד עשרה הם הצליחו לקבץ חמישה יורו, ורק אז הגברים התעוררו והיו מרוצים ביותר, מתברר שחמישה יורו זה המון בשוק ויכול להיות שעכשיו יהיה להם מספיק כסף כדי לקנות לעצמם אוכל בשלושת הימים הבאים.
לא היה להם מה לעשות אז הם ישבו על הספסל בשתיקה.
"אבא, אולי נלך לבקר את אמא?" שאלה רוני לפתע.
"אני די בטוח ששעת הביקורים כבר החלה." הוסיף מייק.
"בסדר, אתם תלכו ואני בינתיים אלך לנסות לחפש מקום ללון בלילה הזה, מכיוון שהאכסניה ההיא התפרקה אין לנו שוב מקום לישון בו, אני אחזור עד הצהריים כנראה." אמר אריק והלך, הילדים פנו ברחוב ונכנסו לבית החולים.
בהתחלה לא הסכימו להכניס אותם ללא מבוגר אבל בגלל שמייק היה בן תשע עשרה הם הסכימו להכניס בסופו של דבר את כולם.
בעודם יושבים בדממה ליד המיטה של שרה כשאינפוזיה מחוברת אליה ומעניקה לה את הנוזלים והאוכל הדרושים לה החלה רוני לדבר: "אנחנו עוברים לגור באמסטרדם?"
"כן רוני, עוד יומיים." ענתה ניקול בהיסח דעת.
"למה?" רוני הטילה פצצה, השאלה הזאת ריחפה מעליהם כמו ערפל והכבידה עליהם כמעט כמו החוסר נודע אל מול עתידה של אמם, הייתה שתיקה של כמה דקות ואז מייק ענה: "כי אמא עוברת לשם אז גם אנחנו."
"אבל למה שאמא לא תעבור איתנו חזרה לטקסס? הרי שם גם גר דוד ליאו והוא יוכל לעזור לאבא עם הכסף, כי אבא עכשיו לא עובד." אמרה רוני וכולם השתתקו, הפיטורים של אביהם השאירו בהם טראומה קשה, במיוחד בניקול שבעודה יושבת בשקט נזכרה באותו יום גשום, הבית ספר היה רחוק כמה קילומטרים מביתם וכל יום אחרי העבודה היה אריק אוסף אותה הביתה במכונית שלו, באותו היום בו פוטר הוא לא טרח להיזכר בה כלל והותיר אותה בגשם, הבית ספר התרוקן והיא חיכתה כמה שעות עד שחברתה שנסעה במקרה לחוג הסכימה להסיע אותה הביתה וגם בבית לא נגמרו תלאותיה: היא חזרה בשש הביתה והדבר הראשון שבו נתקלה הייתה הגדר המנופצת סביב ביתם הפרטי ואז הדלת שנתלתה על ציר אחד, שביל של נעליים בוציות הוביל לסלון ההרוס, החלונות בבית נופצו ברובם והקור היה מקפיא, צעקות נשמעו מהקומה העליונה בה ההורים שלה רבו ללא הפסקה, הם המשיכו לריב עוד כמעט שעה לאחר מכן ולאחר שהריב הסתיים אביה יצא במסע הרס בכל רחבי הבית שבמהלכו הרס את המטבח ושבר את דלת הכניסה ואז עזב.
כל אותו הלילה לאחר שחזר הם המשיכו לריב ומדי פעם חפצים נפלו בחדרי שינה שונים, היא לא הצליחה לישון ימים רבים לאחר מכן וכתוצאה מכך נכשלה בשני מבחנים, שבוע אחר כך הם מכרו את הבית ועברו לגור בבית קטנטן, זה היה בדיוק השבוע של היום-הולדת שש עשרה שלה ובגלל הפיטורים החופשה שלהם באירופה התבטלה, החופשה הנוכחית שלהם הייתה חופשת פיצוי על השנה שעברה.
לקח לאריק שלושה וחצי חודשים להשתקם, אחרי שהתקפי הזעם שלו נרגעו הוא הבין שהוא חייב לעזור בפרנסת המשפחה והוא התחיל לעבוד בעבודות מזדמנות אבל כל פעם פוטר בגלל המנהג שלו לשתות יותר מידי, בזמן שלושת וחצי חודשי האבטלה שלו הוא התמכר לאלכוהול ובסופו של דבר לאחר שפוטר מחמישה עבודות שונות הוא הלך לגמילה ויצא משם כמו חדש.
עכשיו הוא עבד במפעל לייצור עפרונות אבל בגלל שלא הודיע לבוס שלו שהוא יוצא לחופשה הוא פוטר גם משם ועכשיו הוא שוב היה מובטל אבל כל זה לא מנע משרה לבטל את החופשה המשפחתית הפעם, היא הרגישה כל כך רע על השנה עברה עד שהיא התעלמה לחלוטין מהפיטורין של אריק ולא דיברה עליהם בכלל.
ניקול קיבלה טראומה קשה מאותו המקרה, היא לא כעסה על אבא שלה אבל היה לה עצוב לראות אותו בהתקף זעם נורא שכזה שבגללו נהרסה לה שנה שלמה שבמהלכה ניסתה להתמודד עם המעבר הלא פשוט לשכונה חדשה שגררה בעקבותיה בית ספר חדש, במשך חצי שנה היא לא הצליחה למצוא חברים ורק במחצית השנייה היא התחברה עם ילדה דחויה חברתית בשם אמילי שהייתה מעריצה מושבעת של סדרות פנטזיה, היא לא הייתה החברה האולטימטיבית אבל היא הייתה מצחיקה וחמודה וניקול הבינה שעדיף משהו, עד כמה גרוע שיהיה, על פני כלום.
המחצית השנייה הייתה שיפור גדול בשביל ניקול, הציונים שלה עלו ובריונים שונים שנטפלו אליה במחצית הקודמת עזבו אותה, היא התחברה עם עוד כמה ילדים והציונים שלה עלו, האיומים של המורים להשאיר אותה כיתה נשכחו והיא קיבלה תעודה פושרת ביותר אבל נפלאה יחסית למצב האישי שלה.
היא התלבטה רבות מה לענות, האם לכעוס על רוני או להדוף אותה בעדינות? היא החליטה להיות רגועה.
"רוני, תעזבי את זה, אין טעם לחשוב על זה. פשוט תתמודדי עם מה שיש." אמרה ניקול והם חזרו לשבת בשתיקה.
כעבור חמש דקות דון אמר: "אנחנו צריכים לאכול, אני רעב."
"אבא אמר לשמור את שקית הירקות לשלב מאוחר יותר, יש לנו עוד יומיים עד שנעבור לאמסטרדם." אמרה ניקול בעצב, הבטן שלה גם גרגרה וביקשה לאכול אבל היא הבינה שעליהם לשמור את האוכל.
"אולי הרופאים יסכימו להביא לנו משהו לאכול." אמרה רוני.
"אני אנסה לשאול את אחת האחיות במסדרון." אמר מייק ויצא מהחדר, חמש דקות הם חיכו עד שהוא חזר עם מגשים עמוסים כל טוב, רק היגיון של ניקול עצר אותם מלבלוע את הכל בשנייה שהם ראו את האוכל.
"תחכו דקה, מגש אחד אוכלים עכשיו ואת השאר משאירים לאחר כך." היא הודיע לכולם וחילקה ביניהם פרגיות ופירה, הם בלעו את כל האוכל במהירות כזו עד שלא נותר לו זכר.
"אבל בסוף אמא תבריא, נכון?" שאלה רוני אחרי שלקחה ביס אחרון מהפרגית.
"אני לא יודעת רוני, די לשאול שאלות. תהיה בשקט." התעצבנה ניקול, כישרון שכזה לשאול שאלות מעצבנות היא עוד לא ראתה אצל אף אחד.
הם המשיכו לשבת בשקט עד שבשעה שתיים בערך חזר אריק.
"ילדים, בואו מהר, יש לנו מקום במלון טוב אבל אם לא נמהר להגיע לשם יתפסו את כל החדרים!" הוא אמר בהיסטריה, כולם הבינו טוב מאוד כמה רע יהיה להם אם לא יתפסו מקום במלון ומיהרו לתפוס הכל ולרוץ בעקבות אביהם.
הוא הוביל אותם בריצה בין כמה סמטאות ויצא לרחוב הראשי, הוא רץ במהירות ומידי פעם הביט בשלטים ושינה כיוון, מתברר שעוד המון אנשים היו שמחים לתפוס מקום במלון כי המוני אנשים נהרו איתם באותו הכיוון, בסופו של דבר הריצה השתלמה כי הם הצליחו להשיג חדרים טובים מאוד במלון, אריק הבטיח לגבר בקבלה שישלם בסיום שהותם במלון ולאחר שיחה מיגעת והחלפת פרטים הגבר הסכים לתת להם חדר והושיט להם את המפתחות בחוסר רצון מובהק.
לקח להם קצת זמן להבין איפה הכל נמצא בלובי הענק שהיה בו הכל מהכל: מסעדות, קבוצות של ספות מוסתרות בוילונות ואפילו רחבת ריקודים קטנה ובר.
ובסופו של דבר הם איתרו את המעלית, בעודם עולים במעלית הזכוכית המפוארת אל חדרם בקומה השמינית שאלה אותו ניקול איך יצליח לשלם על השהות במלון מפואר שכזה.
"תראי, יש לנו יומיים לחשוב על זה, נמצא משהו, בואי נהנה בינתיים ממה שיש." הוא אמר והוביל אותם לחדרם, וכשהם ראו את החדר הם הבינו שיש להם ממש הרבה להנות ממנו: זו הייתה סוויטה ענקית, עם שני חדרי שינה כשכל אחד מתאים לצרכים שונים: באחד הייתה מיטת קומתיים ומשחקי פלייסטשן, ובאחרת שני מיטות גדולות עם טלוויזיה לכל אחת, מחשב ופינת איפור. בסלון הייתה עוד פינת שינה רומנטית לזוג שהוסתרה מאחורי ווילון בצבע תפוז, פרט לזאת היה בסלון טלוויזיה ענקית שמולה עמדו כורסאות רוטטות וספות עור יקרות, כאילו שכל זה לא טוב מספיק הייתה שם עוד מרפסת עם ג'קוזי, בריכה קטנה, פינת אוכל ענקית שממנה נשקף נוף יפהפה על כל העיר וערסל נחמד להשלים בו שעות שינה עם קוקטייל צונן ביד. בתור תוספת בכל חדר היה מקרר משקאות קטן ואינטרנט חופשי, בקיצור, גן עדן.
"וואו, אבא זה ענק! נוכל לבלות כאן אולי יותר מיומיים?" התחננה רוני אבל אריק היה עסוק בטלוויזיה, בוחן את כל חמש מאות ערוצי הלווין שנפתחו לפניהם. לפני שהם הספיקו לשים לב כל אחד שקע בעיסוקים שלו: ניקול קפצה לג'קוזי שמולה מראש והתחילה לבחון את כל הבשמים הריחניים שנמצאו שם בשפע, מייק קרס על המיטה הזוגית המלכותית אך לא לפני שהתעדכן בהכל מהכל במחשב המשוכלל ורוני ודון מיהרו לתבוע בעלות על הפלייסטשן ולא חסכו במשאבים והזמינו לעצמם מכל טוב משירות החדרים, וזאת לאחר שרוקנו את מקרר המשקאות.
במשך יומיים הם יצאו מהחדר רק כדי להשתכשך בבריכה המקורה או הרגילה שליד הלובי, וזה גם רק אם הבריכה הקטנה שלהם לא נוקתה במהלך ארוחת הבוקר, להתעמל במכון הכושר שהיה ליד הבריכה והיה גדול יותר מהבית שלהם או לשבת לקפה ומאפה בלובי לצלילי קונצרט נעים.
ביום האחרון לשהותם במלון אריק העיר את כולם מוקדם ממש, בשבע וחצי, הטיסה שלהם עזבה בארבע בצהריים כך שהם לא רצו להתמהמה וחס וחלילה לפספס את המטוס, הרי טיסה אחרת הם לא יכלו להזמין. הם הזמינו ארוחת בוקר מפוארת ומלאת כל טוב וישבו לאכול במרפסת ליד פינת האוכל, העיר התעוררה באיטיות מתחתיהם והם הרגישו יותר טוב מאי פעם. קרני שמש נעימות האירו את הבוקר אבל מרחוק נראו עננים שרמזו על בואה של סופה.
"זה היה המלון הכי מדהים שהיינו בו אי פעם, אבל אבא ברצינות, איך תשלם על הכל?" שאלה ניקול.
"נאלץ להתגנב בלי לשלם, אני יודע שזה לא בסדר אבל אנחנו לא יכולים לחכות עד שנרוויח מספיק כסף כדי לשלם את זה ואלה וודאי סכומים אדירים. ניאלץ לפעול כנגד המוסר פעם אחת." אמר אריק והם חזרו לאכול בשתיקה.
"אבל אבא, אל תרגיש רע עם עצמך, לפחות נהנו." אמרה רוני בשמחה וכולם הסכימו איתה במיידיות, הנאה כזאת הייתה יכולה להיות שווה רק לכל הרגעים המשמחים שעברו עליהם אי פעם ולמרות זאת הם חשו צביטה קטנה בלב על זה ששרה לא איתם כאן.
בשדה התעופה היה שקט יחסית, לא היו המון אנשים וכנראה שאנשים העדיפו לצאת מהעיר ברכב. לאחר שעברו את כל ביקורות הדרכונים הם הגיעו לאולם עם המון כיסאות שבו המתינו לטיסה, הם נצלו את הזמן לנוח עוד טיפה ובשעה שלוש וחצי הם הורשו לעלות לטיסה, בסופו של דבר לאחר הסברי בטיחות מיגעים הם המריאו לעבר אמסטרדם.
בטיסה רוב המושבים היו ריקים ולכן כל אחד שהיה במטוס השתלט על שלושה כיסאות, ניקול התיישבה ליד בחור חמוד כשהיא מקווה שהוא לא טס לחופשה באמסטרדם אלא גר שם ואולי אם יתמזל מזלה הוא ילמד איתה באותו הבית ספר.
"היי, איך קוראים לך?" היא שאלה אותו והוא העיף בה מבט מהיר ואז אמר: "קוראים לי אד, מה שמך?"
"ניקול, אתה מאמסטרדם?" היא שאלה בתקווה.
"כן בהחלט יקירתי. אני הולנדי גאה שחי את כל חייו באמסטרדם, ואת מאיפה?" שאל.
"אני מטקסס, אבל יש לי שורשים הולנדיים אז אני יודע את השפה." אמרה.
"ומה מביא אותך לאמסטרדם? חופשה משפחתית?" הוא שאל.
"חלקית, בזמן חופשה אמי נפגעה והפכה לצמח, עכשיו העבירו אותה לבית חולים באמסטרדם ואבא שלי החליט לישב אותנו גם שם כדי שנוכל להיות איתה." ענתה ניקול בעצב.
"ואיפה תגורו? תשכירו דירה?" הוא שאל ונראה כאילו הוא באמת ובתמים דואג לבעיית הדיור שלהם למרות שרק לפני רגע נפגשו.
"אבא שלי אמר לי שבגלל שאין לו כסף לשכור בית, דודה שלנו שגרה פעם באמסטרדם, תיתן לנו לגור בבית הישן שלה ברחוב החלונות האדומים, פעם היא עבדה שם אבל אז היא פגשה את בעלה שהיה צרפתי שהגיע לחופשה בהולנד, הוא לקח אותה איתו לפריז ועכשיו היא גרה בפריז אבל היא מתכוונת לחזור עכשיו ולשכור דירה במרכז העיר ליד בית החולים." עניתי, אבא שלי התווכח איתי רבות על זאת, לא הייתי מוכנה לגור ברחוב החלונות האדומים אבל לא הייתה לנו ברירה, לא היה לנו כסף וזה מה שנתנו לנו, אז לקחנו.
"אני מרחם עליך, רובע החלונות האדומים הוא לא חוויה נפלאה למגורים. לאיזה בית ספר תלכי?" הוא שאל.
"אני לא יודעת, אתה עדיין לומד?" שאלה ניקול.
"בהחלט, אני בן שבע עשרה, עוד יש לי קצת זמן ללמוד." הוא אמר.
"גם אני בת שבע עשרה, אז שמע, תכתוב לי על היד את מספר הטלפון שלך וברגע שאני אדע באיזה בית ספר אני לומדת אני אודיע לך, טוב?" שאלתי.
"מצוין, טוב ניקול אני ממש עייף, אני אנמנם לי עד שננחת, תעירי אותי עשר דקות לפני." הוא ביקש ונרדם, משאיר את ניקול לתהות האם המזל יהיה איתה ואד באמת ילמד איתה באותו בית ספר או שאלוהים יחליט להתנקם בה ישאיר אותה בודדה, ללא חברים, בבית ספר חדש ובעיר חדשה.