אמסטרדם פרק 20

ביומיים הבאים נחתי המון, והשלמתי את כל החומר שפספסתי. אליד ישבה איתי כל הזמן וטחנה איתי את החומר עד שמשוואות וצרפתית יצאו לי מהאוזניים, אבל זה היה שווה את זה.
כי כשחזרתי ללימודים אחרי יומיים כבר הייתי כמעט ברמה של כולם.
באותו בוקר של החזרה ללימודים קמתי מוקדם, יותר נכון אד העיר אותי מוקדם.
"למה זה?!" צרחת כשראיתי שהשעה חמש בבוקר, הוא השתיק אותי.
"תסתמי בבקשה." הוא ביקש, שאלתי אותו שוב בשקט למה הוא הקים אותי כל כך מוקדם. אפילו השמש עוד לא קמה.
"כי את עם גבס, ואני צריך להרגיל אותך ללכת עם קביים. הרופא אמר לי לעשות את זה אבל ריחמתי עליך ביומיים האחרונים." הוא אמר.
"נו באמת…" מלמלתי. הבטתי ברגל החבושה שלי. היא הייתה נתונה בגבס לבן חלק.
"כמה זמן כבר לא התקלחתי?" שאלתי אותו, הוא הסמיק.
"עשר שעות בערך…" הוא מלמל, גם אני הסמקתי.
"יכולתם לשאול אותי…" אמרתי. האווירה נעשתה מתוחה ושקטה. דממה מעיקה נפלה על שנינו.
"מה אכפת לך? אנחנו ממילא זוג." הוא אמר. נאנחתי, הוא באמת צדק. למה אכפת לי שהוא יראה את הגוף שלי?
לא ידעתי למה, אבל משהו בזה הפריע לי. זה לא הרגיש לי נכון.
כעסתי על עצמי מאוד.
'עד שגירשת את אדריאן מפה את עומדת להתחיל להתבכיין שאת לא אוהבת את הבחור שבחרת להיות איתו?!' שאלתי את עצמי, מיד הנדתי בראשי.
לא, ממש לא. אני אוהבת את אד ואנחנו נהיה ביחד. פשוט הרגיש לי מוזר שהוא יקלח אותי, זה הכל, שכנעתי את עצמי.
"בסדר, אתה צודק. עכשיו בואו נתרגל את הקביים המטופשים." אמרתי, הוא הנהן.
המחשבה של אד להקים אותי מוקדם התבררה כחכמה מאוד. לקח לי כמעט שעה ללמוד איך להשתמש בקביים האלו.
"אני הולכת להתארגן לבית הספר." אמרתי לו, הוא חייך לעצמו.
'הוא מסתיר משהו, בטח הפתעה'. אמרתי לעצמי, והלכתי לחדר של אזמרלדה. רק טוני ישנה שם שינה עמוקה עכשיו כשהיא בועטת מידי פעם במסגרת של המיטה.
שאלתי את עצמי האם אליד, אניטה ואליסה באו גם לישון אצלנו. הנחתי שלא.
הוצאתי בגדים ונעמדתי מול המראה, ברגע שראיתי את עצמי צעדתי צעד אחורה.
נראיתי נורא. השיער שלי היה דליל, דהוי ומבולגן. על ראשי הייתה תחבושת לבנה. העיניים שלי בלטו והיו לי עיגולים שחורים גדולים. העור שלי היה חיוור, וכשהורדתי את החולצה נחרדתי לגלות שרזיתי בשניים או שלושה קילו.
לבשתי מהר את החולצה והמכנסיים ודידיתי חזרה לסלון, שם עמד אד כשידיו מאחורי גבו.
לידו עמדה אליד, ומצדו השני אליסה.
"אניטה עוד ישנה ולא רצינו להתעכב עם המתנה שלנו!" היא הכריזה, אד הושיט לי תיק גב יפהפייה. הוא היה שחור עם עיטורים בצבע תכלת. העיטורים לא היו לבבות או שטויות קיטשיות כאלו שיש לכל הבנות השטחיות והמגעילות על התיקים שלהם תמיד, הם היו מעוגלים ויפים ממש.
"ואו!" אמרתי, אד חייך.
"מתנה לקראת ההחלמה שלך. גם הכנסנו לשם את כל המחברות שלך וקלמר קטן, עם כל מה שאת צריכה." אמר אד, דמעות של אושר הופיעו בעיני. כל כך התרגשתי מהמחווה שלהם, באמת היה להם אכפת ממני.
בעיקר לאד. הוא אהב אותי. ואני לא התכוונתי להשליך אותו לעזאזל כמו שעשיתי עם אדריאן.
כי גם אני אהבתי אותו.
התקרבתי אליו ונישקתי אותו בעדינות, אליד ואליסה החליקו למסדרון בשקט כשהן מצחקקות.
"הן ישנו פה?" שאלתי אותו כשהוא הוביל אותי לשולחן עם פנקייקים.
"כן. כל היומיים האלו. הם נשארו פה לתמוך בנו." הוא אמר וצחק, צחקתי גם ובלעתי פנקייק.
ארוחת הבוקר הטעימה ביותר שאי פעם אכלתי.
כשסיימנו לאכול השעה הייתה כבר שש וחצי, וכל השאר הצטרפו אלינו. נשארנו ליד השולחן לארח להם חברה.
דיברנו הרבה, ולא שמנו לב איך הזמן עבר. לפני ששמנו לב כבר היה שבע וחצי.
אז היינו חייבים למהר. למרות שמיהרנו מאוד איחרנו לבסוף. בחמש דקות.
"מה השיעור הראשון?" שאלתי את אליד אחרי שנפרדנו מאד ומטוני.
"אממ… חשבון." היא אמרה. חייכתי. זה היה הנושא שטחנתי הכי הרבה, והייתי ממש טובה בו.
ובאמת הייתי כל כך טובה, עד שהמורה אפילו לא כעסה עלינו שאיחרנו.
כמה דקות לפני סוף השיעור המנהלת קראה לי החוצה. חשבתי לעצמי מה זה יכול להיות.
אליד, אניטה ואליסה נראו מודאגות מאוד. סימנתי להן שהכל יהיה בסדר ויצאתי החוצה.
"גברת סבן, את בוודאי יודעת שפספסת הרבה ימי לימודים השנה." אמרה המנהלת ברגע שיצאתי, מיד ידעתי לאן זה מוביל.
"אני מבטיחה לך, אני השלמתי הכל, אני יכולה לעלות לכיתה ט'." אמרתי.
"אני חוששת שזה לא קשור בידע שלך כרגע. אלא בעובדה שפספסת הרבה יותר מידי ימים. אם את תפספסי עוד יום אחד את לא תוכלי לעלות לכיתה ט', בלי קשר לידיעות הנרחבות שלך כמובן, אלא רק בגלל שלפי הממשלה יהיה לי אסור לתת לך לעלות." אמרה המנהלת.
"אני כל כך מתנצלת ואני נשבעת שאני לא אפספס אפילו לא עוד יום." נשבעתי, המנהלת חייכה.
"אני מקווה מאוד. שמעת שאדריאן עזב, כן? אני מקווה שאת שמחה ותרדי מכל השטויות שהוא לימד אותך." היא אמרה.
"כן, אני מזמן כבר ירדתי מהשטויות האלו. אל תדאגי לי המנהלת, אני חוששת שאני הפכתי להיות אחת הבנות היותר טהורות פה." אמרתי לה בחיוך, היא צחקקה.
"אל תגזימי. עכשיו חזרי לשיעורים שלך, אני מצפה לציונים גבוהים ממך." היא אמרה.
"כן גבירתי." אמרתי.
"ועוד דבר אחד קטן-" היא עצרה אותי לפני שהלכתי משם.
"כן?"
"אני רק רציתי להגיד לך שאח שלך ביקש מאוד לדבר איתך. אני אשמח אם תדברי איתו, הוא נשמע נסער." היא אמרה.
ברגע שהיא הזכירה את המשפחה שלי כל השמחה שלי נעלמה.
"אלוהים… הו, בסדר." מלמלתי. לא התכוונתי לעשות את זה, אבל אסור שהיא תחשוד שמשהו חריג במשפחה שלנו.
"טוב, המשך יום נעים." היא אמרה והלכה משם.
אני רצתי לשירותים והקאתי את נשמתי.