אמסטרדם פרק 22

זה פרק די ארוך… טוב, מאוד ארוך.
נראלי. ודי השקעתי בו.
למה אני כותבת את זה? אני לא יודעת. טוב תתעלמו מהבולשיט הזה. פשוט… תקראו.
———————-
בהפסקה שאחרי שיעור ספרות לא יכולתי להתאפק. לקחתי מחברת ריקה ועט מהתיק שהשארתי בכיתת הכימיה. אמרתי לחברות שלי שאני הולכת לשירותים והלכתי לברר איפה אד לומד עכשיו.
האחראית על הכיתות אמרה לי שהכיתה שלו, יא'7, נמצאת עכשיו במגרש כי אמור להיות להם שיעור ספורט. הודיתי לה כמה פעמים והלכתי למגרש. הם באמת היו שם.
אד ישב על הטריבונות והביט בחבריו לכיתה בשעמום בזמן שהציץ מדי פעם לאזור שבו ישבו הבנות וצחקו. הוא לא הביט בהם בצורה חשודה אז החלטתי לא להתחיל לכעוס עליו בגלל זה. היו לי רק עשר דקות לדבר איתו ולא רציתי לבזבז אותם.
"אד!" הפתעתי אותו בזמן שקפצתי עליו מאחורה, הוא התנער מההלם מהר מאוד וחייך אלי.
"התגעגעת כל כך שבאת לבקר אותי? כמה נחמד מצידך. בואי שבי. בשביל מה המחברת?" הוא שאל אותי. פתחתי אותה בדף חלק וכתבתי בגדול: ראיון עם אד והראית לו.
"למה? את הלכת לעיתון בית הספר? אם כן אז תפרשי מיד. זה פשוט זבל, זבל זבל." אמר.
"נו באמת! ממש לא! אני לעולם לא אלך לשם! זה בשביל החקירה, טיפש." אמרתי בכעס וכתבתי את השאלה הראשונה על הדף, היא הייתה בינתיים היחידה שלי: תאר בפירוט את התקיפה שלך, ופרט על התוקף ועל התגובות של אזמרלדה.
"מה זה החרא הזה?" הוא שאל בעצבים אבל כשראה שלא הגבתי הוא נאנח והתחיל לספר.
"טוב, הלכנו שם, ואז התנפל עלינו מישהו, הוא היה גבוה, שרירי, ולבוש בגדים שחורים. בגלל החושך החלקי לא ממש הצלחתי לראות את הפנים שלו בבירור." אמר אד.
"אזמרלדה אמרה שזה אבא שלה?" שאלתי אותו.
"לא… אבל הנחתי שזה אבא שלה… כלומר, למה שמישהו אחר ירצה לחטוף אותה? הרי כל שאר הכנסייה כבר נעצרה, הוא היחיד שנותר." אמר אד.
שתקתי למשך כמה שניות. משהו מאוד הפריע לי במילים שלו. רק לאחר דקה הבנתי מה.
"אד, זה לא נכון… גם אבא של אזמרלדה כבר לא נותר, כי הוא היה הכומר, ואת הכומר עצרתי אחרי שסחטתי ממנו כסף. אז זה לא יכול אבא של אזמרלדה." אמרתי.
"אוי, זה ממש רע…" הוא מלמל.
"מה כל כך נורא? זה אומר שאין לנו עסק עם הכנסייה… זה מקל עלינו." אמרתי לו. הוא הניד בראשו כאילו אני ילדה קטנה שלא מבינה כלום ואמר, "את לא מבינה. אם זה היה אבא שלה זה היה מאוד מקל עלינו, כי היינו יודעים מי זה! אבל עכשיו… זה יכול להיות כל אחד, זה יכול להיות חוטף סדרתי…"
"אוי לא… אד, היא בסכנת חיים!" אמרתי באימה. הוא הנהן באיטיות. "אני אמשיך לפרט על החטיפה? אני מניח שזה לא יכול להזיק. בכל אופן, הוא כיסה את הפה של אזמרלדה וניסה לקחת אותה, אבל ניסיתי להתנגד לו. הוא דקר אותה, אבל אני לא בטוח בנוגע לזה. והעיף אותה בכוח לסמטה ודקר אותי. אחר כך הוא גרר אותי לשם, ובדרך הוא הכניס את הסכין לכיס. כשהוא התכוון לעזוב אותי לקחת את איזמרלדה הסכין נפלה לו. הוא לקח אותה משם כשהיא על הכתף שלו, הייתי נורא מטושטש, אז בקושי הבחנתי בכיוון שאליו הוא לקח אותה. כל מה שידעתי זה שיש לידי סכין, והיא שלו ושאני חייב להגיע הביתה." הוא אמר.
"זה יכול לעזור לנו מאוד. נלך לשם היום, ואתה תנסה להיזכר קצת יותר, ואז ננסה ללכת למשטרה והתחיל לחפש דפוסים של חטיפות דומות. אם זה חוטף סדרתי אז זה בוודאי כבר קרה בעבר." אמרתי.
"אבל חוטפים סדרתיים חוטפים לרוב אנשים ש… הם בודדים ואנשים לא יחפשו אותם. לפחות אלו שלא מעוניינים בפרסום רב מידי." אמר אד.
ואז נשמע הצלצול. נאנחתי, לא רציתי ללכת לשיעור. אבל הייתי חייבת. המורה שלהם לספורט כבר הגיע. אמרתי לו להתראות והבטחתי שנמשיך לחשוב על זה, ואז הלכתי משם חזרה לשיעור שלי עם ראש מלא במחשבות.
בשיעור הכפול בכימיה באמת התרכזתי. הקשבתי למורה לאורך כל הזמן, לא משנה כמה החומר לא עניין אותי. בהפסקה הקצרה שבין השיעורים סיפרתי לאליד, לאליסה ולאניטה את התוצאות שהניבה השיחה עם אד. הן נראו מאוכזבות נורא.
"זה הרגע שבו אנחנו חייבים להעביר את זה למשטרה. זה גדול עלינו, זה מאוד גדול עלינו." אמרה אליסה. הנדתי בראשי נחרצות. נתתי להן להחליט עלי בתחומים רבים, אבל היו מקומות שבהם אני קבעתי. ופה לא הייתי מוכנה להתפשר. המשטרה לא תתערב בנושא הזה אחרי מה שעשו ללורה. אני לא רוצה להתקרב אליהם אלא אם כן זה חיוני, כמו שקרה עם הכומר.
"אני לא מוכנה. תכניסו את זה לראש שלכם. אני לא מתקרבת למשטרה. ואם תגידו להם משהו אני אדאג שהחוטף הזה ישסף את הגרונות שלכם!" אמרתי בזעם. הן נאנחנו ביחד, ואז אליד אמרה, "בסדר, זו החלטה שלך, אבל את תראי שאחרי שבוע את תאבדי תקווה. אין לנו את היכולת לפענח את זה."
"ואת תראי שאני לא אאבד תקווה. אני עומדת לפענח את זה בעצמי. אחרי שנעשה שיעורי בית היום נלך לזירה שוב, אד ייזכר בכמה דברים. החוטף לא יכל להתרחק הרבה עם אזמרלדה המדממת על הכתף שלו, או שהיה לו רכב בסביבה או שהמחבוא שלו בסביבה, כי הוא בטוח לא יצא משכונת העוני אל הרחובות ההומים יותר אנשים." אמרתי.
"זה נכון. והוא בטוח יצא משם במהירות האפשרית, אם אזמרלדה דיממה הוא בטוח מיהר לטפל בה. אז אם היה לא כלי רכב, או שהוא יצא משם מהר כדי להגיע למחבוא שלו ולטפל בה שם, או שהיה לו דרך לטפל בה עוד במכונית." אמרה אליד.
"אבל זה לא עוזר לנו." אמרתי לה בכעס.
"זה יכול לעזור לנו. אולי הוא השאיר סימנים של צמידים או הוא יצא משם במהירות, אנחנו לא יכולים לדעת. כל פרט מידע הוא חיוני." אמרה אליסה.
"נכון. סליחה. אבל אני לא חושבת שהיו שם הרבה חניות בסביבה… כל האזור של רחוב סטורי הוא סמטאות חשוכות וקטנטנות שאני בספק אם רכב יוכל לעבור בהם. אז צריך לבדוק בהתחלה את האזור. זה מה שנעשה היום. אני כבר מתה שהיום ייגמר." אמרתי.
"כן…" מלמלה אניטה, ואז הצלצול נשמע שוב.
המשך היום עבר לאט מהרגיל, כנראה בגלל שציפיתי כל כך שייגמר אלוהים החליט קצת להתעלל בי. השיעורים היו ארוכים ומייגעים ונמאס לי להשתדל להקשיב אחרי שיעור כפול בפוליטיקה.
מי מלמד ילדים בכיתה ח' פוליטיקה?! מי האידיוט שהמציא את תוכנית הלימודים שלנו? השאלות האלו נותרו ללא תשובה, אבל הם בהחלט סיפקו לי תעסוקה לכמה שיעורים בזמן שניסיתי לחשוב עליהם. אבל הם גם הוסיפו לי קצת עבודה עם אליד בשיעורי הבית, עכשיו לא הייתי צריכה רק להכין את העמודים אלא גם ללמוד את החומר.
בסוף היום ברחנו הביתה כאילו מישהו עלול להתחרט ולהשאיר אותנו שם עוד. לאד היו עוד שעתיים להיות בבית הספר והשעה הייתה רק שתיים וחצי, אז לקחנו כריכים מהמטבח והתיישבנו להכין את שיעורי הבית. אליד הייתה מורה נפלאה, והבנתי את החומר ממש מהר. עד השעה ארבע וחצי הכל היה מוכן ושלטתי בחומר שפספסתי בשיעורים שבהם לא הקשבתי.
כשאד חזר עם טוני ואמר שהוא צריך לעשות שיעורי בית לא הנחנו לו. דחפנו לו משהו לאכול וגררנו אותו לרחוב סטורי. הוא רטן וכעס עלינו כל הדרך, אבל לא נתנו לו לדבר.
המקום נראה בדיוק אותו הדבר. גן המשחקים, לידו הסמטה שנקראה רחוב סטורי. אחת הנדנדות נפלה ממקומה ושכבה על הקרקע, עוד כמה כתובות גרפיטי נוספו. פרט לזאת הכל נותר זהה- שביל הדם, החנויות הסגורות… שום דבר לא השתנה. זה רק הוכיח לי שהמקום נטוש כמעט לחלוטין, וכנראה האנשים היחידים שגרים פה אדישים לחלוטין לרציחות וגניבות, והם מתרחשים פה בתדירות גבוהה מאוד.
"אוקי, הוא גרר אותך לפה, נכון?" הובלתי את אד לשלולית הדם שכבר התייבשה.
"כן… ממש כאן. ופה הוא גם הפיל את הסכין שאספתם כבר. ושם," הוא הצביע על מקום ממש בפתח הסמטה שבו גם היו כמה טיפות דם, "הוא זרק את אזמרלדה כשדקר אותי."
"אוקי. כששכבת פה אולי בכל זאת הרגשת לאיזה כיוון הוא התרחק? לגן המשחקים או להמשך הסמטה?" שאלתי את אד והבטתי בסמטה החשוכה שממנה עלה ריח של ריקבון, ביוב וחולדות. היה שם כל כך חשוך שלא יכולתי לראות את ההמשך, והשעה הייתה בקושי חמש בערב.
"הוא בטוח לא חזר לגן המשחקים, אם כן הייתי רואה אותו. הוא הלך לכיוון הסמטה." אמר אד.
"זה גורם לזה להיות קל יותר, אבל מפחיד יותר." אמרתי ועברה בי צמרמורת כשחשבתי על כניסה לסמטה המפחידה הזו. היא בטוח נטושה, אף אחד לא גר שם כבר שנים. מה אם הוא גר שם? מה אם הוא… יתפוס אותי?
"זה לא יכול להיות חוטף סדרתי, אלא אם כן הוא ממש חובבן. חוטפים סדרתיים עושים את העבודה הרבה יותר נקייה ועם הרבה פחות ראיות. הוא בטוח ממש טירון." אמרה טוני כשהביטה בשלוליות הדם.
"נו באמת, הוא לא יכל להישאר ולנקות כאן את הדם אחרי שהוא דקר אותם." אמרתי.
"לא! אני אומרת שחוטפים סדרתיים מנוסים שכבר עשו הרבה חטיפות בחייהם לא עובדים בשיטות כאלה. הם לא שולפים סכינים בקלות מחשבה שכזו, הם מעדיפים לעלף את הקורבן ולהימנע מהתזת דם אלא אם כן זה חיוני. והם אף פעם לא יניחו לחפץ שלהם להישאר בזירת הפשע. לעולם לא. תאמיני לי, אני יודעת טוב מאוד על מה אני מדברת." אמרה טוני.
"אני חוששת שאת באמת יודעת טוב מאוד…" מלמלתי. היא צחקה צחוק קצר ועצבני והעבירה נושא.
"בכל אופן, אנחנו מתעסקים עם טירון. זו בטוח החטיפה הראשונה שלו." אמרה טוני.
"מה שגורם לי לתהות, למה שיחטוף מישהו בלי שום סיבה? הוא חייב להיות קשור לאזמרלדה ממקודם, לא? הרי אנשים לא חוטפים אחרים סתם ככה." אמרתי.
"אולי הוא חוטף סדרתי מתחיל, וזו רק החטיפה הראשונה שלו. כולם התחילו מתישהו." אמרה אליד.
"אולי… אבל אני לא יודעת. זה לא נראה לי. אני חושבת שהוא הכיר את אזמרלדה מלפני זה, וזה גורם לנו לחזור לשורשים שלה. אבא של אזמרלדה." אמרה אליסה.
"בואו בהתחלה נבדוק את העניין של כלי הרכב. את חושבת שרכב יכול לעבור פה?" שאלתי אותה.
"ממש ממש לא. בשום אופן לא. אני לא נכנסת לשם, הוא יכול לארוב לנו שם. זה מפחיד. בואי לא נעשה את זה." אמרה אניטה.
"די להיות כזו נמושה." אמרה טוני בכעס וביטאה בדיוק את מה שרציתי להגיד. ברגעים האלו אהבתי את הכנות המעצבנת של הילדה. היא אמרה לאנשים את האמת בפרצוף, לא משנה כמה היא כואבת ומה האנשים ירגישו בעקבות המידע. היא פשוט שמה על כולם זין ואמרה להם מה שהיא חשבה, בלי להתחשב בהם. וברגעים האלו רציתי להיות כמוה ולהיות מסוגלת להגיד לאנשים מה שאני רוצה בפרצוף.
היא התקרבה להמשך הסמטה ונכנסה פנימה. היא פרשה את ידיה לצדדים. הצללים כיסו אותה ובקושי ראיתי אותה.פחדתי נורא בשבילה. פחדתי שהוא יאחוז בה, ימשוך אותה לאחור וייקח אותה כמו את איזמרלדה. היא הנידה בראשה וצעקה: "אין סיכוי, אוטו בחיים לא יעבור פה!"
ואז היא יצאה משם. אבן עצומה ירדה מליבי. הבטן שלי השתחררה, הרגשתי רגועה פתאום.
"אז הוא גר בסביבה. מה שמכריח אותנו לחקור את האיזור, לא משנה כמה הוא מפחיד." אמרה אליסה.
"נכון. אנחנו חייבים להיכנס לכאן עוד פעם. אבל בינתיים אנחנו נלך לחקור את אבא של אזמרלדה. אני וטוני נעשה את זה, טוב?" שאלתי את כולם. הם הנהנו. אף אחד לא רצה להתקרב לכומר.
"בסדר. אבל תזהרו… אוקי?" שאל אד. "תלכו לברר עכשיו? ואנחנו נחזור הביתה ונעשה שיעורי בית?" הוא הוסיף, טוני התכוונה להגיד משהו, כנראה שגם לה יש שיעורי בית לעשות, אבל אד הקדים אותה והבטיח לה שהוא יעשה אותם בשבילה.
"תראו איזה יופי. אני הולכת לתחקר אבא מתעלל וכומר ומכינים לי את שיעורי הבית!" היא אמרה.
צחקנו ויצאנו משם בתחושת הקלה. המקום גרם לי להרגיש לחוצה, וזו לא הייתה הרגשה נעימה. זה היה סוג של פחד שגרם לך להרגיש כאילו מישהו צופה בך מאחור בחשכה ויכה בך בכל רגע, וגורם לך לרוץ מאותו המקום.
אהבתי להגדיר את הפחד הזה בתור פחד מחושך, כי תמיד הרגשתי אותו כשהיה חשוך, ולרוב כשהייתי לבד. אבל עכשיו הייתי עם החברים שלי, ועדיין הרגשתי כאילו מישהו עומד לחטוף אותי בכל רגע.
נפרדנו בצומת דרכים, אני וטוני פנינו לתחנת המשטרה, לברר איפה הכומר מוחזק, והשאר חזרו לבית. להכין שיעורי בית… לנוח… לתרגל עוד קצת את החומר הנלמד או לחקור על דברים שקשורים לחקירה, היינו עמוסים נורא. אני בספק שמישהו מהם נכנס הביתה והלך לישון כי לא היה לו שום דבר לעשות.
אבל לא היה לי אכפת להיות עמוסה כל עוד החברים שלי היו איתי.
במחשבה מעודדת זו יצאתי במרץ מחודש לתחנת המשטרה, מוכנה לפענח את התיק הזה.