אמסטרדם פרק 24

למחרת הבית ספר עבר אפילו לאט יותר. רציתי רק לחזור הביתה ולהמשיך לפענח את התיק, אבל לא יכולתי, הייתי חייבת ללמוד טוב ככל האפשר. אז ישבתי והקשבתי בכל השיעורים. בכל פעם שדעתי הוסחה מעט אליד נקשה באצבעותיה מול פני כדי להזכיר לי שאני חייבת להקשיב למורה. בסוף אותו היום לא הייתי צריכה אפילו להשלים את החומר, כי באמת הקשבתי.
הרגשתי די טוב עם עצמי כשחזרתי הביתה. סיימתי את שיעורי הבית מהר, אני ואד הלכנו למשמרת במסעדה ואניטה הצטרפה אלינו כי גם היא רצתה למצוא עבודה. אליסה נשארה לעזור לטוני עם שיעורי הבית ואליד הלכה לחפש גם היא עבודה במקום אחר, כי היינו במצב כלכלי נוראי והיינו חייבים כסף בדחיפות. היה לנו רק מאה יורו בקופה, וזה היה ממש קצת. זה לא יספיק לנו אפילו לחודש.
כשהגענו למסעדת מיאו מיאו, ביאטריס מיד לקחה אותי לשיחה ארוכה לגבי טוני.
"הילדה נעלמה. היא פשוט נעלמה אחרי הפעם הראשונה שהגעת לפה." היא אמרה בכעס, היה ברור שהיא מאשימה אותי בזה שהיא נעלמה.
"אני מצטערת מאוד. אני יכולה לעזור לך במשהו?" שאלתי אותה. היא לא התרשמה מהצגת התמימות שלי אבל בכל זאת שחררה אותי, וביקשה ממני לספר לה אם אני רואה את טוני בבית הספר או בכל מקום אחר.
"ומשהו קטן- אני די שברתי את הרגל, אז יהיה לי טיפה קשה לעבוד פה היום-" ניסיתי להגיד לה לפני שיצאתי אבל נראה שהיא כעסה עלי ורק צרחה עלי לצאת מיד.
מחוץ לדלת פגשתי שוב את ליזה. היא מיד התחילה לפתח איתי שיחה חד צדדית, שבה היא שואלת והיא עונה לעצמה. שרדתי את זה כמה דקות ואז התנצלתי, אמרתי שאני חייבת ללכת לשירותים ונטשתי אותה שם כשהיא עדיין מנסה לענות לעצמה מתי נוכל להיפגש בשביל שאני אעזור לה במתמטיקה.
"ליזה הזאת חופרת, בחיי. היא הצליחה לנהל עם עצמה שיחה של שבע דקות על שום דבר בערך. אלא אם כן פיצות והעובדה שהיא לא מסוגלת לפתור משוואות זה משהו." אמרה לי אניטה ברגע שמצאתי אותה מאחורי הדלפק.
"אני יודעת. אני יכולה לבקש ממך טובה?" שאלתי אותה.
"יש לי בכלל אפשרות להגיד לא?" היא שאלה באדישות והתחילה לשרת אישה בת שלושים שניגשה להתלונן על זה שאף אחד לא בא לבדוק מה היא רוצה להזמין.
"לא, אין לך. אז ככה, אני צריכה להיות בקופה בגלל הרגל שלי. אני לא מסוגלת להיות מלצרית עכשיו." אמרתי. היא נאנחה ופינתה לי מקום מאחורי הקופה, ובעצמה הלכה לשרת את האישה ממקודם.
אחר כך אד בא לשבת לידי. נתנו לאניטה לעשות את כל העבודה, ובינתיים צחקנו על אנשים במסעדה. ועל השם שלה.
"מי נראה לך המציא את השם הטיפשי הזה?" שאלתי אותו ברגע שהגענו לנושא. לא היה לי ספק שליזה הייתה אחת מאלו שהחליטו עליו.
"אני חושב שברגע שהם הגיעו להסתכל על המקום עוד לפני שקנו אותו, הייתה פה חתולה שחסמה להם את הכניסה, והיא עשתה 'מיאו, מיאו'. הם כל כך אהבו אותה עד שהם קנו את המקום רק בשבילה. הם האכילו אותה כל יום וגידלו אותה, אבל יום אחד היא נדרסה, ואז הם קראו למסעדה על שמה." אמר אד. צחקתי.
"בחיי, איזה דמיון מפותח יש לך! אתה יכול להיות סופר, רק תכתוב איזה מאה עמודים על משהו מטופש כזה ותרוויח מלא כסף!" אמרתי. האמת שזו הייתה שיטה לא רעה בכלל.
"אני כתבתי פעם… אבל הפסקתי." הוא אמר בשקט. הסקרנות שלי מיד התעוררה. "למה?" שאלתי במהירות.
"כי… הראיתי את הסיפורים שכתבתי בגיל אחד עשרה להורים שלי והם צחקו עלי… ומאז לא כתבתי אף פעם. כתבתי סיפור על כבאי מזדקן שיוצא לחפש את הבת האבודה שלו או משהו כזה, והם אמרו לי שזה מטופש ונשמע כמו סיפור ילדותי ואידיוטי. ושאני חייב להפסיק לכתוב שטויות כאלו ולהתרכז יותר בלימודים." הוא היה סמוק כמו עגבנייה, ראיתי עליו את מה שהוא הרגיש אז, כשההורים שלו אמרו לו את זה והרסו את התחביב שלו.
"יש לך סיפורים ישנים שלך? או חדשים?" שאלתי אותו. "יש לי רק את הסיפור הזה, וזהו… אבל הוא כל כך נורא שאין לך סיבה לקרוא אותו." הוא ענה.
"אל תיתן להם להכתיב לך את החיים! אתה אוהב לכתוב? זה יכול להכניס לך כסף? אז תכתוב. היום אחרי הצהריים אתה הולך לכתוב." אמרתי לו, וקמתי לשרת גבר זקן שרצה להזמין שישה מרקים ואת קינוח היום.
אחרי העבודה במסעדה הלכתי לחנות. סטפן ואלברט היו שם. אף אחד לא קנה שום דבר במהלך כל המשמרת, ונכנסה רק קונה אחת שגם לא קנתה כלום. אז ישבנו כל הזמן מאחורי הדלפק ודיברנו.
סיפרתי להם על מה שקורה לי, למרות שלא כל כך רציתי. מתברר שהומואים ממש טובים בלהוציא מאנשים סודות. הם הוציאו ממני את האמת בלי ששמתי לב בכלל שסיפרתי להם. אחרי זה כעסתי עליהם, וסטפן צחק ואמר שהוא יכול לספר לי בתמורה מה הוא עשה עם אלברט בשישי בלילה.
"זה לא סוד, כולם יודעים את זה." אמרתי וצחקנו כל כך הרבה עד שכאבה לי הבטן. סגרנו מוקדם, בגלל שלא קנו כלום והלכנו הביתה.
בבית חיכתה לי רק טוני. כששאלתי אותה איפה כלום היא משכה בכתפיה והבהירה שאין לה שמץ של מושג איפה הם. היא אמרה שהיא חזרה הביתה אחרי טיול קצר לפני שעה, ואף אחד לא היה פה.
"בדקת אם הם השאירו איזה פתק? איך נכנסת הביתה בכלל?" שאלתי אותה. היא הנידה בראשה ואמרה באופן חשוד הדלת לא הייתה נעולה כשהיא הגיעה.
"חשבתי לרגע שאולי חטפו אותם… אולי פול הגיע לחטוף גם אותם.. אבל לא היו פה סימני מאבק, זה לא נראה לי הגיוני שהוא הצליח לחטוף את כולם בבת אחת. הוא לא חזק מספיק." היא אמרה. הנהנתי, ואז אמרתי שאולי כדאי שננסה לחשוב עוד קצת לגבי פול.
"תראי, אני חושבת שאנחנו היחידות פה שבאמת אולי מסוגלות להיכנס לסמטה, ולהגיע לבית שלו." אמרתי. טוני הנידה בראשה נחרצות.
"ניקול, אל תביני אותי לא נכון, אני מאוד רוצה למצוא את אזמרלדה, אבל אני לא מוכנה להיכנס לתוך בית של פסיכופת שהבריח מהרחוב הזה כמעט חמישים בני אדם בלי הוכחה חותכת לכך שהוא עשה את זה, ושהוא חטף אותה, אוקי?" היא שאלה.
"אנחנו נשיג הוכחה אם ניכנס לשם." אמרתי. היא עדיין סירבה.
"פחדנית! לא אכפת לך מאזמרלדה בכלל. כל מה שאכפת לך זה שהוא לא יגע בך. לא מעניין אותך מה הוא עושה לאזמרלדה ברגעים האלו." צעקתי עליה.
"תסתמי את הפה שלך מיד. את לא יודעת שום דבר לגבי, אז תסתמי את הפה שלך!" היא צרחה.
"אני יודעת מספיק בשביל להאמין שאת לא שווה אפילו שנייה מהחיים שלי. תעופי מפה! אם את מפחדת להיכנס לשם לא מגיע לך להיות פה! את סתם ילדה קטנה ואתיופית!" צרחתי, ומיד התחרטתי.
היא נעמדה והביטה בי בכעס שעוד מעולם לא ראיתי. ואז החלה לדבר בשקט שרק הפחיד אותי יותר.
"את יודעת, שאת ההורים שלי חטף רוצח סדרתי? כשנמצאו הגופות שלהם היה לצידן קלטת של שלוש שעות, שבו הרוצח תיעד את ההתעללות שהם עברו. שבועיים של התעללות בשלוש שעות. ובסוף, בסוף הוא אמר שהוא עשה את זה כי הם היו אתיופים. אתיופים לא צריכים לחיות. גם את חושבת ככה, ניקול?" היא שאלה, ואז בהפתעה מוחלטת היא נתנה לי אגרוף. נפלתי לאחור והאף שלי החל לדמם.
"את גם חושבת שלא מגיע לי לחיות? אולי כדאי שהוא יתפוס אותי. הוא יעשה לי את אותו הדבר. מה את חושבת?" היא המשיכה לשאול ותוך כדי בעטה בי, בסופו של דבר הצלחתי לצעוק שמגיע לה לחיות.
"אני מצטערת, לא התכוונתי להעליב אותך!" אמרתי בזמן שהיא הפסיקה.
"אבל העלבת. עובדה שהעלבת אותי. אולי אני באמת לא צריכה לחיות פה יותר. אני אחזור לאמא שלי, אספר לה שאת לקחת אותי והיא תפטר אותך. את ממילא על סף פיטורים בחנות שלך. אני יכולה להרוס לך את החיים, אם אני ארצה." היא אמרה והביטה בתקרה, כאילו מדמיינת אותי סובלת. עוברת עינויים. היא הפחידה אותי עד מוות באותם רגעים.
"תפסיקי… טוני… אני מצטערת…" מלמלתי, על סף בכי. היא נאנחה.
"אבל אני לא אעשה את זה. כי אני אדם טוב. יש לי לב. וכשאני מתעצבנת קצת אני לא שולחת את כל מי שסובב אותי לעזאזל, בלי לחשוב על התוצאות. לא כמוך, כלבה." היא אמרה, בעטה בי עוד פעם אחת אחרונה וחזרה לחדר שלה.
התרוממתי בקושי רב, ניגשתי למטבח והתחלתי לכתוב להם פתק.