אמסטרדם פרק 25

אחרי חצי שעה עמדתי בפתח הסמטה ברחוב סטורי. המקום שבו תקפו את אד וחטפו את אזמרלדה. לפני שיצאתי מהבית כתבתי לכולם פתק שבו הסברתי כמה חרא אני מרגישה, ושהבנתי שהגיע הזמן לגמור עם כל זה. אני ידעתי שאם אני לא אעשה את זה עכשיו, אני לא אעשה את זה לעולם, אז ברגע שסיימתי לכתוב את הפתק יצאתי בדממה מהבית והתחלתי ללכת לפה.
הבטתי עוד כמה שניות בסמטה. ניסיתי לזהות אולי דמויות חשוכות חולפות בתוכה, משהו שיוכיח שזה מסוכן להיכנס לשם, אבל לא מצאתי תירוץ כזה. אז נשמתי נשימה עמוקה, ועוד אחת, חשבתי מחשבות מרגיעות, ונכנסתי פנימה.
מהרגע שהעלטה סגרה עלי ידעתי שאין לי דרך חזרה. היה לי הרבה יותר מפחיד להפנות את גבי אל החושך ולחזור, מאשר להמשיך להתקדם. תחושת אימה מילאה אותי אבל המשכתי לחשוב במרץ 'הכל יהיה בסדר.' ו'אין פה אף אחד שיכול לפגוע בך'.
אמרתי לעצמי שאני אגיע לבית שלו, והוא לא יהיה שם. דמיינתי את עצמי פורצת פנימה בגבורה, משחררת את אזמרלדה ושתינו בורחות משם כשהבית מתפוצץ מאחורינו כמו בסרטים.
ואז אני אוכתר כגיבורה לאומית וכל שאר הדברים יסתדרו. המחשבה הזו באמת ניחמה אותי, אז המשכתי לחשוב עליה ולהתקדם.
עוד מטר, ועוד מטר, וכבר בקושי יכולתי לראות את הידיים שלי. היה מאוחר. השמש כבר שקעה. השמיים היו שחורים, וירח גדול ומלא יצא מאחורי העננים שהסתירו אותו עד עכשיו והאיר את הסמטה האפלה. האמת שהעדפתי את החושך שהיה קודם, כי אור הירח העניק למקום תאורה של סרטי אימה גרועים.
'רק לא לחשוב על סרטי אימה. אני גיבורה לאומית. אזמרלדה בסדר. לא לחשוב. לא לחשוב'. אמרתי לעצמי. שידרתי את המחשבה הזו בכל כוחי, ולא הנחתי לשום דבר אחר לחדור לתוך הראש שלי. רק התמונה שלי עם המדליה ביד, כשהנשיא מברך אותי.
לא הבנתי איך הגעתי כל כך רחוק. אני חושבת שהייתי ממש נואשת, או לחלוטין מטורפת, כי לא היה נראה שאדם שפוי יסכים להיכנס לסמטה חשוכה באמצע הלילה שבקצה שלה גר חוטף ורוצח סדרתי.
'לא לחשוב!' צרחתי בראשי. וזה עזר. לא חשבתי יותר.
אחרי חצי שעה של הליכה אטית מאוד הגעתי לבית היחיד שדלקו באותו אורות. כל דמיונות הגיבורה הלאומית שלי נעלמו.
האורות הבהבו, ומיד הבנתי שאלו נרות שמאירים את פנים הבית. נרות=הוא בפנים. ואז צרחה נוראית פילחה את האוויר.
במצב רגיל, הייתי מסתובבת ובורחת במקום. אבל בניסיון כושל לעשות את זה הסתבכתי, נפלתי וצעקתי גם כשהגבס שלי נשבר והשבר התחיל לפעום בכאב.
ואז הדלת נפתחה בחריקה מעוררת אימה. וכאילו שאלוהים ניסה לעשות לי דווקא ולהוכיח שכל המחשבות החיוביות שלי זה בולשיט ובאמת הכנסתי את עצמי לסרט אימה גרוע, איש במסיכה לבנה יצא החוצה.
ברוב טמטומי, צרחתי.
האיש איתר אותי בשניות, ניגש אלי, והרים אותי מהרצפה בקלות. הוא הרים אותי בצווארון שלי, כאילו שאני לא שוקלת שום דבר. צרחתי שוב, ושוב, ושוב, עד שהוא נתן לי סתירה שהיממה אותי.
"תסתמי. מי את בכלל? מה באת לעשות פה?" הוא שאל. מתוך הבית נשמעה עוד צרחה.
"אני באתי להציל את אזמרלדה!" אמרתי ברצינות תהומית. הוא צחק ואמר, "אין פה שום אזמרלדה, אבל יש ילדה קטנה ואתיופית שקוראים לה טוני והיא ממש מעצבנת."
הלב שלי קפא. אין סיכוי, טוני לא יכולה לבוא לפה… זה לא הגיוני! איך היא עקפה אותי? איך היא הגיעה לפה לפני? ולמה בכלל?
"טוני?!" קראתי לה. היא ענתה לי מיד, "ניקול?! הצילו! הוא מטורף על הראש! ואין פה את אזמרלדה!"
"טוב, תצעקו בתוך הבית." הוא אמר בחוסר סבלנות וגרר אותי פנימה. הוא לא עצר בקומה הראשונה, הוא עלה לקומה השנייה. לעליית הגג. שם ישבה בפינה טוני, מעליה מנורת פלואורסנט אחת. היא הייתה קשורה לקיר וחבולה לחלוטין, לידה היה סכין קומונדו מוכתמת בדם.
האיש קשר אותי, ויצא משם. נראה שלא היה לו אכפת שנפטפט קצת, אבל מראה המכות של טוני גרם לי לשתוק ולחכות שהיא תתחיל לדבר.
"אני די בטוחה שיש לך הרבה מאוד שאלות לשאול. אז למה שלא תתחילי לשאול אותן?" היא שאלה לבסוף.
"טוני, איך הגעת לפה?" שאלתי אותה. היא חייכה כאילו ציפתה לשאלה הזו.
"טוב, כשהלכתי לחדר שלי היה לי נורא משעמם. שמעתי אותך סוגרת את הדלת, אז החלטתי לעקוב אחריך. יצאתי מהחלון ומהר מאוד הבנתי שאת הולכת לפה, אז עשיתי קיצור דרך והגעתי כמעט חצי שעה לפניך. מהר מאוד הבנתי שעשינו טעות גדולה." היא נאנחה ודפקה את ראשה בקיר.
"יצאנו מפגרות, ניקול. האיש הזה לא חטף את אזמרלדה. אין פה שום אזמרלדה. הוא פשוט תמהוני משוגע, והוא מטורף לחלוטין. הוא רוצה לבשל אותי. אני לא מאמינה לאן הכנסנו את עצמנו." היא אמרה.
"טוני… את בטוחה שהוא לא חטף אותה? כי יש פה סכין שזהה לסכין שאיתה הוא דקר את אד." אמרתי.
"היא חייבת להיות פה איפשהו, אם הוא חטף אותה. והיא לא פה בטוח." אמרה טוני.
"זה נורא. זה פשוט נורא!" צעקתי. רציתי גם לדפוק את הראש בקיר. הייתי כל כך מפגרת. איך יכולתי להיות כל כך מפגרת?! זה היה בלתי נתפס. למה נכנסתי לפה?!
"טוני אני כל כך מצטערת. אני כל כך מצטערת על זה שהכנסתי אותנו לזה. הייתי צריכה לתת למשטרה לטפל בזה." אמרתי לה. היא הנהנה.
"נכון מאוד. היית צריכה לתת למשטרה לטפל בזה. אבל לא נתת. כי את לא מקשיבה לי, את חושבת שאת היחידה בעולם." היא הטיחה. לא היה לי אכפת אפילו שהיא האשימה אותי, כי היא צדקה. במקום כלשהו באמת הייתי אדם אנוכי.
אח שלי רצה להגיד לי משהו חשוב. מה? לא ידעתי. כי הדפתי אותו מעלי בגלל שנעלבתי קצת מאבא. מה אם זה היה בנוגע לאמא? מה אם היא מתה, ואני פספסתי את ההלוויה?
והעלבתי את טוני. משום מה? בגלל שהיא עצבנה אותי קצת. הייתי אדם אנוכי כל כך… בחיי…
לפתע שמעתי את הדלת נסגרת. קול מוכר נשמע.
"שלום, אהובי. כמה זמן לא נפגשנו, הא? אתה נהנה פה, פול? איזה שם יפה יש לך. פול גרוסק. כמה זמן לא אמרתי אותו. הכלא ההוא היה נוראי." אמר הקול המוכר, ואז נשמע קולו של האדם שקשר אותי פה.
"אכן, דאג. באמת לא דיברנו הרבה זמן. איפה מרי הקטנה?" שאל אותו אדם. כלומר, פול גרוסק.
רגע, דאג?! מרי?! למה זה נשמע כל כך מוכר?!
ואז אלף חתיכות של פאזל הסתדרו במקומם בבת אחת.
"טוני… אני מבינה, טוני…" מלמלתי, אבל ההתרגשות הייתה כל כך גדולה עד שלא הצלחתי לדבר אפילו. מרוב התרגשות התעלפתי.