אמסטרדם פרק 3

היום הראשון ללימודים היה קשה יותר ממה שניקול ציפתה.
באותו הבוקר היא טלפנה לאד מהטלפון שמשתמשים בו בעזרת אסימון שעמד ליד בית הספר שלה, הוא אמר לה שיש לה מזל והם באותו בית הספר אבל הוא חולה ולא יוכל להגיע היום ולכן יהיה עליה להסתדר לבד, למרות זאת הוא ביקש ממנה לבוא לבקר אותו היום ומסר לה את בכתובת שלו.
ניקול הרגישה סוג של הקלה מעורבת בעצב, אד איתה בבית הספר אבל מצד שני יש לה את היום לשרוד לבדה, ומי כמוה יודעת כמה בתי ספר יכולים להיות אכזריים לתלמידים חדשים.
היא נכנסה בשער באיטיות, ההרגשה שהיום הזה הולך להיות נוראי לא הרפתה ממנה, היא הביטה סביבה וראתה חבורה של בנות ממוצעות, הצטרפו אליהם עוד כמה בנים.
היא החליטה לגשת אליהם, לקוות שאולי הם יקבלו אותה והיא לא תהיה עוד פעם אחת מהחנונים שמשחקים קלפים.
"היי, אתם איזה כיתה?" היא שאלה בלי הקדמות.
"י', י'-4." אמר בחור עם שיער שחור.
"אחד מכם יכול אולי להראות לי איך מגיעים למשרד של המנהל? אני צריכה לשאול אותו איזה כיתה אני." ביקשה ניקול בנחמדות, בתקווה שהם יהיו נחמדים אליה חזרה.
"אין בעיה, טוני אתה בא ללוות אותה?" שאל הבחור בשיער השחור בחור אחר שנראה טוב יותר ממנו בהרבה וקצת אמריקאי.
"עזוב אדריאן, לך לבד. יש לי חברה." הוא אמר וצחק כשכל שלושת הבנות מצטרפות אליו.
"ובכן, בואי איתי יקירתי." הוא אמר בפתח לניקול את הדלת והיא צחקקה.
"אתה מצחיק, אבל תראה לי איפה החדר של המנהל כמה שיותר מהר, למיטב ידיעתי השיעורים מתחילים עוד חמש דקות." היא אמרה והצביעה על השעון הגדול שנתלה במסדרון והודיע על חמש דקות לשמונה.
בסדר, בדרך ספרי לי קצת עליך." הוא אמר והאיץ את צעדיו.
"קח בחשבון שאני לא מוסרת מידע לזרים." אמרה ניקול בחכמה, כשהיא מבהירה לו שאם הוא לא יספר לה הכל בהתחלה עליו היא לא תנדב שום מידע על עצמה, אפילו לא את שמה.
"טוב, אם כך אני מבין שאת מבקשת ממני להיות ג'נטלמן ולתת לך את המידע עלי קודם." הוא אמר.
"הבנת אותי נכון." אמרה ניקול וצחקה כשהוא קיבל מכה מדלת של ארון ניקוי שנותר פתוח.
"מצטערת, אתה צריך עזרה?" היא שאלה אותו כשראתה אותו מביט בה במבט מעוצבן.
"אני שוכב על הרצפה כשבלוטה מתנפחת לי לאט על המצח ואני לא מצליח לקום, ובכן, לא, אני לא צריך עזרה." הוא אמר בציניות.
"סליחה, אתה בסדר?" היא שאלה בביישנות.
"על כמה שאלות נוספות כאלה בעלות תשובה צינית אחת את עוד תשאלי?" הוא שאל בציניות ונעזר ביד שלה כדי לקום.
"סליחה, אנחנו חייבים למהר, איפה המשרד?" שאלה ניקול.
"ממש מולך." אמר ופתח את הדלת והכניס אותה פנימה.
בפנים היה אווירה משרדית מאוד, שולחן גדול מלא בערימות של ניירת עמד מול הדלת כשמאחוריו יושבת אישה עם שיער אסוף בגולגול נוקשה וחליפה אפורה, כל הקיר שמאחורי השולחן היה חלון גדול שהשקיף אל העיר ושאר הקירות היו לבנים וחלקים.
"גברת דיאנה?" שאל אדריאן בהיסוס.
"מה אתה צריך אדריאן? למה אתה בא אלי כל כך מוקדם בבוקר?" שאלה האישה בעצבנות.
"אני מאוד מתנצל גברת דיאנה, פשוט יש כאן תלמידה חדשה והיא לא יודעת איזה כיתה היא." הוא אמר.
"שמך?" פנתה האישה בנוקשות לכיוון ניקול.
"ניקול וייס, אני חדשה כאן." אמרה ניקול.
"את י-4, וניקול, אל תתחברי לחבורת הטיפשים הזאת אם את רוצה ציונים טובים." אמרה האישה ואדריאן מיהר להוביל את ניקול החוצה, המסדרון היה שומם שכן כולם כבר התפנו לשיעורים שלהם.
"טוב, את יכולה לשמוח, את איתי בכיתה." הוא אמר לניקול.
"היא תמיד מפחידה כזאת? ועצבנית?" שאלה ניקול.
"ברוב הזמן, לפעמים אחרי שהאהוב שלה מתקשר אליה היא מתרככת טיפה אבל לא כדי להתעסק איתה אף פעם, היא תמיד קשוחה." אמר אדריאן.
"טוב, אנחנו חייבים למהר לשיעור." אמרה ניקול.
"עדיין לא סיפרת לי עליך שום דבר, ואני לא אספר כלום עד שאת לא תספרי." הוא התחכם.
"בסדר, אני אספר לך הכל בדרך לכיתה." אמרה ניקול ובעודו מוביל אותה לכיתה היא שפכה בפניו את כל סיפור חייה.
"מסכנה, רובע החלונות האדומים זה חרא של מקום." אמר אדריאן.
"באמת אי אפשר לישון שם." אמרה ניקול כשהיא נזכרת בלילה הקודם והראשון שלה.
"יודעת מה, כדי לעודד אותך אני והחברה יוצאים היום בערב לסיבוב ברים, תבואי איתנו?" שאל אדריאן.
"אני לא יודעת, זה תלוי, תן לי את המספר טלפון שלך ואני אדבר איתך בשש." היא אמרה.
"שש? מה את משוגעת? זה מוקדם מידי, אנחנו תמיד יוצאים בשמונה מהבית ורק בתשע מתחילים את הסיבוב." אמר אדריאן.
"טוב." נכנעה ניקול.
"מה טוב?" הוא שאל.
"טוב אני אבוא איתכם לסיבוב ברים, רק תגיד לי לאן לבוא." היא אמרה.
"תבואי לתחילת הרחוב שלך בשמונה, אנחנו תמיד מתחילים את הסיבוב שם." הוא אמר ופתח לה את דלת הכיתה: "היכנסי גברתי." אמר באבירות והיא נכנסה לכיתה ואדריאן הושיט למורה פתק שמצדיק את איחורם.
ניקול הצליחה להבין בצורה טובה יחסית את נושא השיעור: תקופת הרנסאנס, היא אפילו הצליחה לסכם את החומר במחברת אבל למרות כל זה היא עדיין הייתה מלאת חששות מהלימודים, הכל כאן נראה כל כך רציני והיא נבהלה שהילדים האלה באמת ובתמים ידרדרו אותה והחליטה בהפסקה להתחבר למישהו אחר, אבל זה התבדה מהר מאוד כשראתה שאין כמעט אף ילד חוץ מכמה חנונים שקראו ספרים שלא מעשן או שותה.
"את מבינה שאנחנו הבחירה הכי פחות גרועה?" אדריאן הפתיע אותה מאחורה בזמן שהייתה שקועה בהרהורים.
"כנראה שכן, אדריאן, אולי תוכל לעזור לי לקנות ציוד דרוש לבית הספר? אני לא יודעת מה צריך ואין לי כסף." היא התחננה לפניו, המורה להיסטוריה בשיעור הקודם ממילא כעסה עליה בגלל זה, ואז המורה לספרות, והיא לא רצתה שהכל יחזור גם מחר.
"ברור, אבל כסף את תצטרכי להשיג לבד יקירתי. אני לא משאיל לאף אחד." הוא אמר.
"איפה אני יכולה להשיג כסף?" היא שאלה.
"בחייך, את גרה ברחוב שבו את יכולה לרדת למטה, להתיישב בחלון ולהשיג כסף! ואת עוד שואלת אותי איך תשיגי כסף? רואים שאת חדשה." הוא אמר.
"אדריאן! אני לא רוצה להשיג כסף ככה, רק באמצעים כשרים." היא אמרה בפרצוף חמוץ שהביע את מורת רוחה ממנו.
"טוב, תוכלי לעבוד בפיצה במרכז העיר, עשר שעות בשבוע תמורת שלושים וחמש יורו." הוא אמר.
"אויש, נו באמת. אין משהו שיגרום לי להרוויח טיפה יותר ולעבוד טיפה פחות?" היא שאלה.
"חשפנית. המקצוע המושלם לזה." אמר אדריאן והיא שקלה את הצעתו ברצינות.
"אוקי, תוכל להראות לי היום בערב איפה אני אוכל למצוא עבודה טובה כחשפנית?" היא שאלה.
"ובכן, היום לא כי עושים סיבוב ברים, מחר כן. אחרי בית הספר בצהריים. זה הזמן המושלם למצוא עבודה לפני שהמועדונים נפתחים לעבודה." אמר אדריאן.
"אני שונאת את זה." מלמלה ניקול.
"אף אחד לא אוהב לעבוד, בכל אופן יקירתי, נגמר היום ואני רוצה להספיק הביתה אז… את מתכוונת לזוז?" שאל אדריאן.
"כמובן, רוצה ללוות אותי? אני הולכת עכשיו למרכז העיר." אמרה ניקול.
"אין שום בעיה, אני גר שם אז בעצם את מלווה אותי. קדימה בואי נזוז." הוא אמר ושניהם יצאו מבית הספר כשהיא ממטירה עליו מטר שאלות לגבי המערכת, העיר וכל דבר שהם ראו בדרך.