אמסטרדם פרק 30

"איך הגעת לכאן?! אתה הרי ברוסיה!" צעקתי באימה. הוא צחק ואמר, "אני כבר הרבה זמן לא ברוסיה. את באמת האמנת שניצחתי? הפסדתי, בצורה מוחצת. ההורים שלי… הם שונאים אותי יותר מתמיד עכשיו. הם עוד מעט יזרקו אותי מהבית."

"קיוויתי שניצחת…" מלמלתי.

"טוב, אז אני הפסדתי. וזה לא ממש משנה עכשיו. אז מה, מתחתנת?" הוא שאל בלגלוג.

הסמקתי, הוא צחק עלי. לא יכולתי להאמין שהוא מגיע אלי באמצע החתונה שלי ומעז לצחוק עלי.

ועוד אחרי מה שהוא עשה לי! רציתי לתת לו סטירה ולהיכנס פנימה, אבל החיוך העקום שלו גרם לי להרגיש מטופשת. כל פעם שהרמתי את המבט מהרצפה והבטתי בו הרגשתי את הלחיים שלי מאדימות ולא יכולתי להגיד לו שום דבר. לא הבנתי למה.

"כן… עם אד…" מלמלתי.

"טוב, אז מזל טוב לך. כנראה שאנחנו לא נהיה ביחד אחרי מה שעשיתי לך. מצטער." הוא אמר. הרמתי אליו מבט.

"מצטער? אתה מצטער?! איך אתה מעז בכלל להצטער?! מה אתה חושב לעצמך, שאני טיפשה ועכשיו כשהתנצלת בפני אני אפול שוב בקסמיך?! אני ואד אוהבים אחד את השני, ואתה תצא לי מהחיים ואל תחזור לעולם!" צעקתי.

"ניקול… את לא חייבת להתנהג ככה. אני לא רוצה שתחזרי להיות חברה שלי או משהו, למרות שאני מאוד רוצה לעמוד לידך כשאת לובשת את השמלה הזו. אני עדיין אוהב אותך, אבל זה ממש לא אומר שאני חושב שעכשיו תנטשי את אהוב לבך ותבואי להתחתן איתי." הוא אמר, נשפתי בכעס.

"ואגב, מה עם אמא שלך? דיברת איתה?" הוא שאל.

"מה זאת אומרת?"

"את יודעת שהיא התעוררה, נכון? כלומר, היא בחיים. היא לא צמח יותר. לא סיפרו לך? המשפחה שלך בטח ממש כועסת עליך אם לא סיפרו לך." אמר אדריאן.

"מאיפה אתה יודע את זה?!" שאלתי בהיסטריה.

"אני ביררתי איפה המשפחה שלך גרה לפני ששחזרתי לפה. התכוונתי לבוא לשם ולבקש סליחה לפני כולם, אבל גיליתי שהם לא יודעים עלי שום דבר. אז דיברנו, שתיתי איתם תה, גם שיחקתי כדורגל עם מייק והאחים הקטנים והחמודים שלך. בסוף הם אמרו שאם ההורים שלי יעיפו אותי אני תמיד יכול לגור אצלם, אז טכנית אני גר אצלך עכשיו." הוא אמר.

"כלב. זה מה שאתה, אתה כלב מניאק. איך אתה מעז?! איך אתה מעז לקחת לי את המשפחה שלי?!" צרחתי עליו. הוא רק צחק.

"ניקול, תירגעי, זה לא טוב ללחץ הדם שלך." הוא אמר וצחק שוב. רציתי לסטור לו.

"אני ארצח אותך." אמרתי בשקט. "אני ארצח אותך בייסורים נוראיים. אתה תתחנן לרחמים, ואני לא ארחם עליך. שומע? אני ארצח אותך!" הפעם לא התאפקתי ונתתי לו סטירה, אבל לא נראה שזה ממש השפיע עליו.

"את באמת חושבת שאת מסוגלת לעשות את זה? מצחיקה." הוא אמר ונתן לי אגרוף. נפלתי אחורה והדמעות הצטברו לי בעיניים. הוא הרים אותי והצמיד אותי לקיר, הוא חנק אותי.

"אני ארצח אותך, ואני באמת מסוגל לעשות את זה." הוא אמר, נאבקתי לנשום.

"לא מצליחה לנשום, קטנטונת?" שאל, ניסיתי להגיד לו שיעזוב אותי אבל המילים לא יצאו לי הפה. הדמעות זלגו על פני, והוא רק צחק.

הרגשתי שאני עומדת למות, ואז דלת הדירה נפתחה, ומכל האנשים טוני יצאה החוצה.

"טוני!" צווחתי, היא הסתובבה ומיד הבינה מה קורה. ראיתי את העיניים הקטנות שלה נמלאות זעם, והיא נעמדה בעמידה קרבית.

"שלום לך, חבר. אני מאמינה שהרגע עשית טעות גורלית וניסיתי לחנוק את החברה שלי, אז אני אודה לך אם תעזוב אותה כדי שאני אוכל להרביץ לך עד שתתחנן לרחמים, תודה." אמרה טוני. אדריאן צחק שוב, ואני חייכתי. לא היה לו מושג מה מצפה לו.

טוני נראתה מאושרת מהתגובה שלו. היא התקרבה אליו ונתנה לו אגרוף בבטן. הוא עזב אותי ועף במורד המדרגות.

טוני ירדה בריצה אחריו. עד שהסדרתי את הנשימה ונעמדתי על רגלי טוני כבר הספיקה לעלף אותו וכמעט להוציא לו את הרגל מהמקום.

"את מדהימה. את לא מבינה כמה אני אוהבת אותך." אמרתי וחיבקתי אותה, היא רק הביטה בי בדאגה.

"את נראית… אלוהים את כחולה לגמרי. הוא ממש חנק אותך, האידיוט." היא אמרה. הנהנתי, היא הנידה בראשה והביטה בו בגועל, ואז ירקה עליו.

"בואי ניכנס פנימה ונשטוף לך את הפנים, ואז ניתן לך לנוח קצת לפני שתחזרי למסיבה שלך." היא אמרה. הנהנתי והלכתי אחריה פנימה, היא הדפה ביעילות את כל השאלות והמבטים המודאגים והובילה אותי עד השירותים. שם היא עזרה לי לשטוף את הפנים ושמה לי קרח על העין שאדריאן הרביץ לה.

"אז, מה הוא כבר אמר לך, ואיך הוא הגיע לפה בכלל." היא שאלה אותי.

"הוא אמר לי שאמא שלי התעוררה מהתרדמת שלה, ושהוא גר עם ההורים שלי עכשיו כי הוא הפסיד בתחרות והעיפו אותו מהבית." אמרתי.

"אם הייתי יודעת את זה הייתי רוצחת אותו." היא אמרה.

"אין טעם לרצוח אותו. צריך לגשת אליו בתחבולות. אני עוד אטפל בו, את תראי. אנחנו נוציא לו את כל הרוח מהמפרשים." אמרתי. טוני חייכה והנהנה ואז הורידה לי את הקרח ובדקה את העין שלי.

"יהיה לך פנס, בטוח. אבל הוא לא יהיה גדול מאוד או נורא מאוד." היא אמרה. הנהנתי וחיבקתי אותה, הודיתי לה שוב ויצאתי לסלון שוב כדי לרקוד עוד קצת.

בסביבות השעה שתיים בלילה האנשים כבר היו עייפים, אז הזמנו כולנו פיצה והתיישבנו לראות טלוויזיה. אד וטוני גררו כמה ספות שהיינו צריכים וכולנו קרסנו עליהן.

התיישבתי ליד אד והנחתי את ראשי עליו.

"אתה מסיים את הלימודים עוד שבוע. ברכותיי." אמרתי לו. הוא חייך וניסה למצוא סרט נורמלי.

"אני חייבת לספר לך משהו אחר כך, טוב?" שאלתי. הוא הנהן שוב ואז צרח, "יש!" כשמצא את הסרט שרצה. מיקמתי את עצמי בנוחות על הספה כשאני שעונה עליו ורגלי על אליד והתחלנו לצפות בסרט הישן אבל הטוב.

בסוף נרדמנו מול הטלוויזיה. כשהתעוררנו השעה הייתה שתיים אחר הצהריים, ורוב האנשים כבר היו מאורגנים ועשו אמבטיה.

"אז מה רצית לספר לי?" שאל אד שהתעורר גם.

התלבטתי אם לספר לו או לא, ובסוף סיפרתי לו על אדריאן ועל אמא שלי. הוא נראה מזועזע וזועם מאוד.

"אני ארביץ לו." הוא הבטיח.

"אין צורך, טוני כבר טיפלה בזה." אמרתי.

"את לא רוצה לעשות לו משהו? לנקום בו? הוא לקח את המשפחה שלי והפך אותה למשפחה שלו." אמר אד בהפתעה. הרהרתי בשאלה שלו לשנייה ואז אמרתי, "בטח שאני רוצה, ואני גם אכאיב לו, אבל לא במכות."

"זה משהו אחר. לכי להתארגן?" הוא שאל.

"כן, אני חושבת שאני אלך להתארגן ולהתקלח ואז אלך לישון עוד קצת. אחרי הכל מחר יש לי יום די קריטי, מבחן מסכם." אמרתי. הוא הנהן ואני הלכתי להתקלח ולהחליף בגדים.

בסוף לא הלכתי לישון אלא התכוננתי עד שעה מאוחרת עם אליד ובשעה עשר קרסתי במיטה ונרדמתי כשהמוח שלי קודח במחשבות על מוות ונקמה.