אמסטרדם פרק 32
שיעור אומנות הרגיע אותי כמו תמיד.
אהבתי מאוד לצייר. שיעורי אמנות הרגיעו אותי והעלו לי טיפה את הריכוז, כך שהייתי מגיעה לשיעור הבא מרוכזת יותר ומלאה במוטיבציה ללמוד.
הייתי גם ציירת די טובה, והציורים שלי היו לא רעים בכלל. אני אפילו אגזים ואומר שהם היו טובים. אנשים תמיד החמיאו לי על זה, אבל הביטחון העצמי הנמוך שלי תמיד גרם לי לבטל את המחמאות שלהם.
לצערי לא היו הרבה שיעורי אומנות בבית הספר, ולא היה לי לרוב זמן ומשאבים לצייר בבית, ובשיעורים הכרחתי את עצמי להקשיב בכוח אפילו אם רק בהיתי במורה כדי שתחשוב שאני מקשיבה לה אז גם שם לא יכולתי לצייר.
אבל זה לא תמיד היה כך. במשך שנים לא הקשבתי למורות, הייתי מציירת בשיעורים ומתעלמת מהן לחלוטין. הייתי מבריזה משיעורים ומתייחסת ללימודים בזלזול, ואיכשהו עברתי את השנים עם תעודות סבירות מאוד. אפילו סבירות פלוס. הייתה שנה שבה קיבלתי תשעים בסוף השנה, ובשביל אחת שהגיעה רק למבחנים זה היה ממש הרבה.
ואם באותו הזמן הצלחתי בכזו קלות, מה יהיה הציון שלי השנה, אחרי שהתאמצתי כל כך קשה בזמן האחרון?
באמת התאמצתי בזמן האחרון. ומבחנים שלי השתפרו מאוד. החומר אמנם נעשה קשה יותר, אבל הסתדרתי איתו מצוין. והחרישה שלי הועילה. ניסיתי לחשוב מה יהיה הממוצע שלי השנה. תשעים? אולי תשעים וחמש?
המחשבות האלו הבזיקו בראשי בזמן שצבעתי את הראש הכרות של אדריאן בצבעי גואש. הברקתי את הפנים שלו, כי התאורה של פנס הרחוב האירה אותן בדיוק. השמנתי אותו קצת וגרמתי לו להיראות גרוע יותר ממה שהוא נראה במציאות רק כדי לא להיזכר כמה טוב הוא נראה.
האמת, שאם המציאות הייתה אחרת והייתי יושבת עכשיו עם החברות הקודמות שלי ופתאום היינו מוצאות את הפייסבוק שלו היינו בטוח אומרות שהוא חתיך.
המחשבה הבחילה אותי אז מיהרתי לעבור לצבוע את הדם והכרחתי את עצמי לחשוב כמה אני שונאת אותו. אחרי כמה דקות סיימתי לצבוע את נתז הדם האחרון והבטתי בעבודה שלי, מרוצה מעצמי. המורה הנחמדה שלנו לאומנות עברה לידי וחייכה.
"בגד בך?" היא שאלה אותי.
"לא, זרק עלי כיסא ולקח לי את המשפחה. ועוד הרבה דברים, אבל הרשימה די ארוכה אז אני לא אתחיל לפרט." אמרתי. היא כיסתה את פיה בתדהמה ואז הוסיפה במהירות מפליאה חץ שננעץ בחזה שלו.
"אז מגיע לו יותר מראש ערוף." היא אמרה והמשיכה הלאה.
השיעור נגמר כמה דקות אחרי זה. חיכיתי לאליד ואז הלכנו ביחד לשיעור פיזיקה.
המורה הייתה משעממת. למרות שהשתדלתי מאוד והזכרתי לעצמי פעם אחר פעם שכרגע היה שיעור אמנות ואני אמורה להתרכז לפחות שיעור אחד לא הייתי מסוגלת לשמוע את הדיבורים שלה על מה שזה לא יהיה.
אז החלטתי להציק קצת לאליד שנראתה דווקא מתעניינת.
"אליד!" לחשתי לה ונגעתי ביד שלה שוב ושוב ושוב. הוא התעלמה ממני, אבל המשכתי.
"מה את רוצה?" היא שאלה בכעס בסוף.
"יחס."
"לא תקבלי." היא אמרה והסתובבה להביט חזרה במורה ואז העתיקה משהו מהלוח.
המשכתי להציק לה.
"די כבר! אני רוצה להקשיב, זה מעניין אותי." אמרה לי אליד בכעס אחרי כמה שניות. נאנחתי, לקחתי את התיק שלי ויצאתי מהכיתה. המורה לא שמה לב.
הלכתי לשירותים ונכנסתי. נעמדתי מול המראה והתחלתי לסדר את השיער המבולגן שלי.
הרגשתי רע על זה שלא סידרתי אותו בבוקר, ובמחשבה שנייה גם לא ממש החלפתי את מכנסי הפיג'מה שלי בבוקר.
הדרדרתי כל כך מאז שהגעתי לכאן. פעם לא הייתי יוצאת מהבית שלי בלי לעמוד חצי שעה מול הארון ולבחור את הבגדים הכי טובים ולשים בושם. עכשיו אפילו מקלחת בערב לא עשיתי, ולא התקרבתי לדאודורנט.
לא בגלל שלא רציתי, פשוט לא היה לי זמן לזה. הייתי עסוקה עד מעל הראש.
כמה זמן כבר לא הסתכלתי על עצמי באמת במראה? כמה זמן כבר לא עשיתי מקלחת ארוכה, או טיפול יופי, או מרחתי קרם לחות על הפנים שלי? כמה זמן כבר לא בדקתי את החצ'קונים הרבים מידי שלי?
הרבה יותר מדי זמן.
זה לא היה בסדר. לא משנה כמה אני עסוקה, זה לא סיבה להגיע למצב שבו השיער שלי נראה כמו סנאי מת, הפה שלי מסריח ויש לי… עיגולי זיעה מתחת לבית השחי?!
אני מקווה שבזמן שהייתי עם אד נראיתי טוב יותר. מיהרתי להכניס לפה שלי מסטיק מנטה ושטפתי את הפנים. הרטבתי את השיער ועשיתי קוקו גבוה וחזק, שמתי שפתון לחות שקוף על השפתיים והבטתי בעצמי שוב.
הרבה יותר טוב. רק מקלחת אחת, אולי בגדים נורמליים ואני אראה בסדר גמור.
ואז שמעתי קול של בן.
"נו, אתיופית, אין לנו את כל היום בשבילך." הוא אמר. מיד עזבתי את השיער והתחלתי להקשיב. ניסיתי לחשב האם יש עוד אתיופית בבית הספר חוץ מטוני, ובסוף החלטתי שאין.
ואז קולה של טוני אישר את החששות שלי, "מה אתה רוצה לעזאזל?" היא שאלה באדישות וברוגע. ואז שמעתי למרבה האימה קול של אקדח שנטען.
"אני רוצה שתתפשטי, ומהר. לי ולחברים שלי אין את כל היום." אמר אותו הילד.
"תלשתי כבר לאנשים את הביצים, אבל לא היה להם אקדחים…" מלמלה לעצמה טוני. ואז החלטתי להתערב. התקרבתי אל התא שממנו בקעו הקולות שלהם וצעקתי, "תעזוב אותה במנוחה טיפש!"
טוני נאנחה. שלושה בנים הסתובבו אלי וצחקקו.
"תראו, שתי ציפורים במכה אחת. גם האתיופית, וגם זאתי." אמר האחד שאחז באקדח. חבריו צחקו והוא כיוון אלי את האקדח.
"תיכנסי פנימה." הוא אמר.
"משעשע." עניתי.
"זה אומר לא?" הוא כיוון טוב יותר, אל הראש שלי. ידעתי שאם הוא יירה ואני לא אזוז, ואני לא אספיק לזוז, הוא יפגע בי ואני אמות.
"בהחלט." עניתי. ראיתי אותו כמעט לוחץ על ההדק ודמיינתי את ההלוויה שלי, עצמתי עיניים ושמעתי את האקדח יורה, ואז כלום.
שום כאב, שום מנהרה עם אור בקצה.
פקחתי באטיות עיניים וראיתי את המחזה הנוראי ביותר שיכולתי להעלות בדעתי- טוני שכבה על הרצפה, מדממת, והאחד שירה הוריד באטיות את הרובה והביט בתדהמה במחזה.
"בהמה." מלמלתי.
"אתה בהמה. אתה הרגת אותה!" צרחתי.
"זה פגע ביד שלה!" הוא ניסה להתגונן והשליך את האקדח בבהלה, הוא ניסה לרוץ החוצה מהשירותים אבל בעטתי בו כל כך חזק עד שהוא נפל וכמעט התעלף.
המנהלת הגיעה. אחרי כמה דקות אמבולנס הגיע.
לא שמעתי את מה שהמנהלת אמרה לי, כנראה היא שאלה בהתחלה מה קרה ואז ראתה שאני היסטרית מידי בשביל לענות על שאלות והרגיעה אותי. אבל זה לא עזר לה, הרגשתי כאילו אני עומדת להתעלף בעצמי.
רצתי לכיתה שלי וניגשתי לאליד בלי להתחשב במורה.
"טוני נפצעה, אני נוסעת איתה לבית החולים המחוזי. ברגע שהשיעורים ייגמרו תאתרי את אד ואזמרלדה ותבואו כולם. אני אשמור עליה שם בינתיים." אמרתי.
"מה יקרה אם ישאלו מי אמא שלה?" היא שאלה.
"אני אמא שלה. ואד אבא שלה, ואד יגיע עוד מעט. וזה ממש לא שקר." אמרתי. היא משכה בכתפיה.
ניגשתי חזרה לדלת והתכוונתי לצאת כשהמורה תפסה את כתפי.
"את לא הולכת לשום מקום, גבירתי. חזרי למקומך בבקשה." היא אמרה. כעס נוראי בעבע בי פתאום, הכרחתי את עצמי לשלוט בעצמי ורק אמרתי, "הו באמת?" והשתחררתי במהירות מהאחיזה שלה.
יצאתי מהכיתה בלי להביט לאחור ורצתי אל האמבולנס שאליו העמיסו את טוני.
תגובות (0)