אמסטרדם פרק 4

הבטחתי שאני יעלה כשניקומילי תתחבר בפעם הבאה, נכון?
אני כנראה יעלה עכשיו עוד פרק.

ניקול נפרדה מאדריאן בצומת ליד מוזיאון כלשהו כשהיא פנתה ימינה והוא המשיך ישר, הוא אמר לה שאם תתבלבל בדרך היא תוכל לשאול מישהו והלך.
היא אפילו לא התבלבלה והגיעה למקום בלי יותר מדי בעיות, בעודה עולה במדרגות לקומה השנייה היא חשבה האם הוא יהיה בבית? האם ההורים שלו יהיו בבית? עד כמה הוא יעריך את זה שהגיעה? ועוד שאלות דומות שמתרוצצות לכל מתבגרת בראש כשהיא עולה במדרגות לפגוש בחור שהיא פגשה במטוס בדרך לעבור לאמסטרדם.
היא דפקה בדלת של הדירה והמתינה.
כעבור כמה שניות הוא פתח לה את הדלת, לבוש גופייה ותחתוני בוקסר, השיער שלו היה מבולגן והוא החזיק ביד טישו והתעטש.
"היי! כמה טוב שבאת, אני די חולה, וירוס מדבק יחסית. אני מפחד שתידבקי אז אם את רוצה ללכת אני לא ייעלב." הוא אמר והיא חייכה בנועם וצחקה.
"אני לא מפחדת להידבק. אפשר להיכנס?" היא שאלה.
"כמובן." הוא אמר והיא נכנסה פנימה ונדהמה מכמה שהעיצוב גרם לבית הפשוט הזה להיראות מדהים: הסלון היה מחובק למטבח והוביל למרפסת בינונית ביותר עם שתי כיסאות ושולחן זכוכית קטן, בסלון עצמו עמדו שתי ספות עור מול טלוויזיה דקה וגדולה, במטבח היה שיש ענק עם כל מה שתרצו, מקרר מחובר לשיש ומיני בר עם כיסאות תואמים. מול הכניסה היה מסדרון שהוביל לחדרי השינה כנראה.
"תיכנסי, תשבי. תרגישי בבית." הוא אמר והיא, קצת מתביישת, התיישבה על אחת הספות.
"את רעבה? אני רואה בעיניים שלך איך שאת מסתכלת על המקרר." הוא אמר וצחק.
"כן, אני מאוד רעבה למען האמת." היא הודתה.
"טוב, שבי ליד הבר אני עוד מעט יגיש את האוכל, בדיוק התכוונתי לאכול." הוא הודיע ושאל: "את צמחונית?"
"בפירוש, ממש אבל ממש לא." היא אמרה וחייכה אליו כשהוא העמיס סטייק עסיסי וסלט ירוק ליד על שתי צלחות.
"קחי צלחת ובואי החוצה, אני תמיד אוהב לאכול כשיש לי מבט יפה על העיר והרוח פורעת בשיערי וכן הלאה." הוא אמר והיא צחקה בביישנות, תמיד היה לה בעיה עם בתים של אנשים זרים, היא פשוט לא הרגישה בנוח שם, היא הרגישה כמו פולשת.
הם התיישבו בחוץ והחלו לאכול בדממה, ניקול הרגישה שעליה לשבור את הקרח.
"אז… אתה גר פה לבד?" היא שאלה אותו.
"בפירוש, לא. ההורים שלי פשוט נסעו לשליחות בארצות הברית, אז הם השאירו את הבית שלי. אני אחראי על הכל, אבל הם משלמים על הכל. משתלם, לא?" הוא אמר והביט לתוך הבית.
"שווה מאוד. הלוואי שלי היה בית כזה." היא אמרה.
"אולי יהיה לך, כשתגדלי אם תרצי להתחתן איתי הבית הזה יהיה טכנית שלך כי ההורים שלי נתנו לי אותו, הם הרי נסעו לשלושה שנים אז…. כשהם יחזרו, אם הם יחזרו, הם יקנו בית משלהם." הוא אמר.
"אויש, אתה חושב רחוק מידי." היא אמרה לו והביטה על הרחוב הסואן תחתיהם.
"תגיד, יש לך אולי קצת כסף להשאיל לי? אני צריכה לקנות ציוד לבית הספר ואין לי כסף בכלל." היא ביקשה.
"אני לא יכול להביא לך כסף אבל אני כן יכול להביא לך קצת ציוד עד שתרוויחי מספיק כסף ותקני הכל לבד. אישית אני אומר לך שחשפנות זו הכנסה טובה." הוא אמר.
"אוף, טוב בסדר." היא נאנחה והבינה שאין לה ברירה.
"אני מאמין שאני לא הראשון שאומר לך את זה, כולנו כאן ילדים סוטים מאוד ואני בטוח שהציעו לך גם דברים גרועים יותר, אני צודק?" הוא שאל והיא הנהנה כשנזכרה באדריאן.
"אז, מצאת חברים בבית הספר?" הוא שאל בנחמדות.
"כן, חבורה של ילדים. אנחנו יוצאים היום בערב לסיבוב ברים." אמרה וראתה שהוקל מעט לאד, נראה שהוא באמת ובתמים דאג לה ולמה שיקרה לה.
"רק אל תשתי יותר מדי, נכון שזה נראה כאילו לאף אחד לא אכפת מבעיית האלכוהול אבל את באמת יכולה להסתבך מאוד בגלל זה, והמנהלת בוודאי כבר הבהירה לך את זה אם ביקרת אצלה." אמר אד.
"הבנתי, אל תדאג לי." היא אמרה בשקט והם חזרו לאכול בשתיקה.
כעבור חמש עשרה דקות בערך השעון צלצל והודיע שהשעה שלוש, אד פינה את הצלחות וניקול הרגישה מסיבה מסוימת רצון ללכת משם הכי מהר שאפשר, השיחה שלהם נגמרה ועייפות נחתה על שניהם ונראה שאד בהחלט הרגיש בזה.
"אני חושב שכדי שתחזרי חזרה הביתה, אני בטוח שאני לא היחיד שרוצה לישון ויש לו ערמות של שיעורי בית על הראש, אבל לפני שאת הולכת אני אתן לך קצת ציוד לבית הספר." הוא אמר ונעלם במסדרון וחזר כעבור דקה עם שקית מלאה.
"תודה אד, אני ממש שמחה שהכרתי אותך." אמרה לו ניקול, היא הרגישה שזה טיפה רגשני מדי אבל לא היה לה משהו אחר להגיד לו אז היא החליטה פשוט לעוף משם כמה שיותר מהר.
"אל תחמיאי לי כל כך, טוב אז ניפגש מחר בבית הספר?" הוא שאל.
"בהחלט." היא אמרה ויצאה משם, ברגע שהוא סגר את הדלת היא התחילה לרוץ ולא הפסיקה עד שהגיעה לפרק חול וקרסה על אחת הנדנדות, היו לה פרפרים בבטן והיא הרגישה ממש מוזר, היא ידעה שזה מטופש. היא פשוט לא הבינה למה היה לה צורך להקיא פתאום.
"היי, ילדה, אני רוצה את הנדנדה אז תזוזי מכאן!" היא הרימה את ראשה וראתה ילד ממש גבוה, הייתה לו תספורת צבאית קצוצה ועיניים ירוקות ומרושעות.
"אני הייתי כאן קודם." היא הצליחה לגמגם.
"מעניין אותי. קדימה רדי לפני שזה יהפוך לנעים פחות." הוא הזהיר אותה אבל היא הרגישה את הוריד שלה מתחיל לפעום, היא ממש שנאה בריונים, טוב לפחות מהרגע הזה.
"לא!" היא אמרה לו בהתפרצות של אגו והוא לא חיכה פעמיים והעיף אותה מהנדנדה וכל החברים שלו החלו לרסס את הנדנדה בספריי, כשהם סיימו הם פשוט זרקו עליה את הזבל והלכו משם, כל אותו הזמן היא שכבה המומה על החול.
הייתה לה עוד פעם בחילה, כל מה שהיא רצתה פתאום זה להגיע הביתה. היא לקחה את השקית ופנתה לכיוון הרחוב שלה.