אמסטרדם פרק 7

"לא, אני לא יכול לקחת גם אותה. ניקול זה מטורף. את לקחת אותה מהכנסייה, הם רוצים אותה חזרה. זה מעמיד אותנו בסכנה!" צעק אד, הוא הלך הלוך ושוב בסלון כבר עשר דקות, אני ישבתי על הספה ואזמרלדה הייתה בחדר שהוא הכין בשבילי.
"אבל… אד… היא צריכה אותנו!" אמרתי.
"זה לא משנה. את לא מכירה את כוחה של הכנסייה. הם לא טהורים, הם נוראיים. הם יותר גרועים מהמאפייה. אסור להתעסק איתם. הם יהרגו ויהרסו כל דבר שיעמוד בדרכם אל אזמרלדה, והם גם מאוימים בזה שתספר למשטרה על ההתעללות בה, הם לא ירשו לזה לקרות." הוא אמר.
"בחייך, זו רק כנסייה." אמרתי.
"את לא יודעת שום דבר. שום דבר!" הוא צעק והתיישב.
"ניקול, זה הבית שלי. אני לא רוצה את הצרות האלו פה. או שהיא הולכת או ששתיכן הולכות. אני לא משאיר אותה פה!" הוא צרח.
"אם היא הולכת, אני הולכת איתה!" ידעתי שהוא לא רציני לגבי זה, הוא יוותר עוד שנייה, ניגשתי אל הדלת וקראתי לאזמרלדה.
היא הופיעה כעבור שנייה.
"ניקול, אם אני מפריעה לו אני יכולה לחזור לכנסייה. הכומר יכעס עלי רק קצת, אולי ירביץ לי קצת. אבל אני אחזור לקבץ נדבות ולישון על המדרגות, יהיה בסדר." היא אמרה והתאפקה לו לבכות.
הרגשתי כל כך הרבה רחמים כלפיה, ואני בטוחה שזה מה שאד הרגיש גם.
דמעות עלו בעיניו, הוא נאנח.
"היא יכולה להישאר פה." הוא אמר, אזמרלדה ניגשה אליו וחיבקה אותו.
"אני מבטיחה לא להפריע. תודה." היא אמרה והוא ליטף את ראשה ואת שיערה הפרוע, חייכתי אליו.
"אתה רואה שהיא לא נוראית כל כך? ואתה גם תראה שהכנסייה לא תעשה לנו כלום. בואו נלך לישון קצת." הצעתי, הוא חייך.
"נארגן לך מיטה, אזמי?" הוא התכופף אליה, היא חייכה בביישנות.
"אם אתה רוצה לישון קודם אתה יכול. אני אחכה לך עד הערב ואפילו עד מחר." היא אמרה, הוא צחק והלך לחדרו להביא מצעים.
סידרנו לה את חדר הילדים שבו אני הייתי אמורה לישון ואני עברתי לחדר ההורים.
כשנשכבנו במיטות השעה הייתה חמש בערב. לא האמנתי איך הזמן עבר כל כך מהר. כשדואגים לכל כך הרבה דברים הזמן פשוט טס.
החלטתי לעשות את מה שלא הספקתי לעשות היום בגלל אזמרלדה: ללכת לחפש עבודה.
לבשתי חולצה ורודה עם מחשוף עמוק ומכנסיים שחורות קצרות מעור ש'השאלתי' מהארון של אמא של אד, נעלתי את נעלי האולסטאר שלי כי לא מצאתי נעליים אחרות ויצאתי בשקט מהבית כדי לא להעיר את אד ואת אזמרלדה.
לא רציתי לחזור לאותו רחוב, אחרי כל מה שהתרחש שם ביומיים האחרונים. אבל לא יכולתי שלא ללכת לשם, לא הייתה לי עבודה אחרת.
בחרתי בכוונה מועדון שאליו לא הלכנו במהלך סיבוב הבארים ונכנסתי פנימה.
המועדון היה שומם פרט לשני אנשים שיכורים חלקית בגיל שלושים שישבו ליד הבר ונראו שבורים ומחוקים לחלוטין, התרחקתי מהם והלכתי לדלת בצד המועדון שעליה היה כתוב: "הנהלה".
דפקתי בעדינות ואחרי שנייה נשמעה תשובה, "תיכנסי."
נכנסתי לתוך החדר, הוא היה כמעט ריק והיה בו רק ספה ושולחן עבודה. החדר עצמו היה מלא בריח של סיגריות ואלכוהול, מאחורי השולחן ישב איש בן חמישים בערך, שחור עור עם קרחת.
הוא היה שרירי ממש קצת אבל הייתה לו כרס קטנטנה, את זה ידעתי כי הוא נטול חולצה ולבש רק ג'ינס שחור ארוך וכפכפים כחולים.
"שלום, אני ג'ון קרימנס. איך אני יכול לעזור לך?" הוא שאל והתיישב בצורה נאותה יותר, כלומר הוריד את הרגליים מהשולחן.
"אני רוצה לעבוד פה." אמרתי, הוא הנהן כמו פסיכולוג מוסמך.
"היום זה בלתי אפשרי אבל מחר בערב… תוכלי לבוא לניסיון. את רוצה להיות חשפנית, נכון?" הוא שאל.
התכוונתי להגיד שאני רוצה להיות חשפנית ואז נזכרתי בברמניות.
"אולי… עד כמה חשפנית מרוויחה יותר מברמנית?" שאלתי.
"תלוי בחשפנית. ברמניות פה מרוויחות שלושים יורו לשתי משמרות. אבל בימים עמוסים אנחנו מעלים להם את זה לחמישים יורו." הוא אמר, הבנתי מיד שאני לא מספיק יפה או מפותחת או יודעת לרקוד כדי להרוויח בתור חשפנית.
"אני כאן כדי להיות ברמנית." אמרתי לבסוף, הוא הנהן באכזבה.
"חבל. טוב, לא כל אחד קורץ מגן החשפנות." הוא צקצק בלשונו ואני התחלתי להתחרטץ
"אז מחר בשבע תתייצבי פה. ותלבשי משהו מעניין יותר, זה תמיד עוזר." הוא אמר וקרץ לי, הרגשתי צורך נוריא להקיא, הנהנתי ויצאתי מהמקום הנוראי. למרות שהוא הגעיל אותי הוא רק גרם לי לרצות לשתות עוד קצת. שוב פעם. להעלים לרגע את כל הצרות שלי.
בניגוד לרצוני ניגשתי אל הבר והזמנתי כוס ויסקי וכוס וודקה, הברמנית הנחמדה הגישה לי את השתייה והתיישבה לפטפט איתי.
"מחפשת פה עבודה?" היא שאלה.
"כן." אמרתי וסיימתי את הכוס של הוודקה בלגימה.
"למה, חסר לך כסף? או שאת סתם רוצה לחסוך לכרטיס טיסה?" היא שאלה.
"מרוששת. גרה אצל החבר." סיכמתי ולגמתי מהויסקי.
"אני לורה. נעים להכיר אותך. את בוודאי תהיה איתי פה הרבה אם תבואי לעבוד. ג'ון מקבל את כולן אז זו ממש לא בעיה להתקבל." היא אמרה והושיטה את ידה ללחיצה, לחצתי אותה.
לורה הייתה יפה, שיערה האדמוני היה מתולתל וממש בהק, עיניה היו ירוקות וגדולות. היא הייתה חיוורת והיו לה נמשים עדינות. כשהיא חייכה היו לה גומות חן. היא נראתה כל כך מתוקה ותמימה.
"נעים להכיר." הנהנתי, ידעתי שאני צריכה להכיר אותה טוב יותר כי אם אני מתכוונת לעבוד פה כדאי שתהיה לי חברה טובה, אבל כל מה שרציתי זה להטביע את הצרות של בשכחה של האלכוהול.
"אני אתן לך לשתות. נראה שאת צריכה את זה. קחי קצת על חשבון הבית." היא אמרה ונתנה לי בקבוק וודקה שלם, חייכתי אליה והתחלתי לשתות בלי לחשוב על ההבטחה שלי לא לשתות יותר לעולם.

למחרת בבוקר כבר לא הצלחתי למצוא שום תירוץ לא ללכת לבית הספר, התארגנתי בבוקר והלכתי ביחד עם אד. הותרנו את אזמרלדה לבד בבית רק כי היא הבטיחה שזה לא מפריע לה.
אני ניסיתי לעודד את עצמי בשיחה עם אד, אבל הוא היה שתקן יותר מתמיד.
"למה אתה שותק ככה? אתה כועס עלי בגלל אזמרלדה?" שאלתי אותו, הוא נאנח.
"אני פשוט כל כך דואג שמשהו יקרה בגלל הילדה, או לילדה, שאני פשוט כועס על כולם. אל תקחי את זה אישית." הוא אמר.
טוב… היי, הנה אדריאן, חייבת לזוז!" אמרתי כשראיתי את אדריאן בחצר אבל אד אחז בזרועי.
"אל תתקרבי יותר מידי לאדריאן הזה. עדיף לך להיות לבד מאשר איתו." הוא אמר ועזב אותי, גיחכתי.
אד מקנא באדריאן, איזה מצב אבסורדי. להוסיף את כל שאר הצרות שלי.
לפתע הבנתי שמשהו לא בסדר עם אדריאן. החברים שלו והחברים של אח שלי הקיפו אותו במעגל, והוא נדחף מידי פעם לאחור. נראה שהוא רב עם מישהו מכות.
וידעתי בדיוק מי זה.
"אל תתקרב לניקול, שמעת?" שמעתי את אדריאן צועק והוא דחף מישהו, שנייה אחר כך הצלחתי לראות את אח שלי נחבט בקיר.
"אל תאיים עלי, אני אביא את אבא שלי." אמר אח שלי.
"מסתתר מאחורי אבא'לה?" הקניט אותו אדריאן ונתן לו אגרוף לפרצוף, מורה הגיע לפתע.
"אוקי, זה מספיק. לשיעורים כולם! ואתה אדריאן, למשרד המנהלת." אמר המורה, אדריאן נראה כאילו הוא עומד להתפוצץ מכעס.
"אבל הילד הזה הגיע אלי ושאל אותי איפה החברה שלי, שהיא במקרה אחותו, כי הוא צריך לפוצץ אותה מכות בשם אבא שלו!" אמר לבסוף.
"סיפורים תספר למנהלת." אמרה המורה.
"המורה? זה נכון. אבא שלי מתעלל בנו כבר הרבה זמן, אני לא גרה בבית כבר כמה ימים למען האמת כי הוא איים עלי שיצליף בי. ועכשיו אח שלי בטח רוצה להביא אותי הביתה בכוח, אדריאן לא אשם." התערבתי, המורה עצרה והביטה באחי בכעס.
"ילד מגעיל ופחדן. בוא מיד אחרי, ושלא תעז להגיד שום דבר. אני כל כך מתנצלת אדריאן, לך לשיעור שלך, אני אדבר איתך מאוחר יותר." אמרה המורה ואחזה באחי בכוח, הם נעלמו בתוך בית הספר.
רצתי לאדריאן וחיבקתי אותו, הוא היה מבולבל בהתחלה אבל החזיר לי חיבוק.
"תודה שהגנת עלי, תודה!" אמרתי והתנתקתי ממנו.
"למה לא היית אתמול? למה את לא גרה בבית? איפה את גרה?" הוא שאל.
"לא הייתי אתמול כי אתמול ברחתי מהבית, עברתי לגור אצל אד. הוא מבוגר ממני בכמה שנים ויש לו בית פרטי בלב העיר, לשם ניסיתי להגיע לפני שלושה ימים. ביום של סיבוב הברים." אמרתי.
"את גרה עם מישהו?" הוא הדגיש את המילה מישהו.
"כן."
"אה." הייתה שתיקה מביכה עד שאליד לא הציעה ללכת לשיעורים, כדי שלא יענישו אותנו באמת.
כולם הנהנו והסכימו, והתפצלנו לשיעורים.