אמסטרדם פרק 8

זה קצר אז מבטיחה מחרתיים פרק ממש ארוך… ;)

"אני לא רוצה למתוח עליך ביקורת אבל, זה היה מטומטם. להגיד ככה לילד שמחבב אותך ומגן עליך שאת גרה אצלי? את הרסת כל סיכוי איתו." אמר אד, המילים שלו הכאיבו לי.
לא ידעתי למה, אבל עם כל מילה הבטן שלי התכווצה.
"איזה יופי. אז אם ככה, אתה בוודאי לא רוצה אותי פה איתך, להעביר עלי ביקורת כל הזמן קשה לך מאוד. אני אלך לבקר את אותו הילד שהרסתי כל סיכוי איתו." אמרתי.
"איך תדעי איפה למצוא אותו?" צעק בעקבותיי אד, אבל כבר טרקתי את דלת הדירה וירדתי במדרגות.
לא ידעתי איפה אדריאן גר, אבל מהשיחה היום בשיעור עם אליד השגתי כמה דברים.
אחד, חברה טובה מאוד.
ושתיים, החיוני יותר, מספרי טלפון של כל החברים שלנו. ביניהם היה גם את אדריאן.
הגעתי לטלפון הציבורי והכנסתי אסימון. חייגתי את המספר והתקשרתי, בזמן שחיכיתי שיענה
בהיתי בשמיים שהחלו להחשיך. יצאתי מאוחר מבית הספר, כמעט בארבע. ועד שהגענו עם אד הביתה ואכלנו.. השעה הייתה כבר חמש. המשמרת שלי במועדון היא בשבע. במקרה ואדריאן יחליט לענות תהיה לי רק שעה וחצי במקרה הטוב להיות אצלו בבית.
הצצתי בבגדים שלי. הייתי לבושה במיטב הבגדים הזנותיים שהצלחתי למצוא בארון של אחותו של אד: מכנסיים קצרים כל כך שראו את התחתונים שלי, חולצת בטן שחשפה את החזייה שלי מכל כיוון אפשרי ונעלי ספורט שחורות רגילות.
בדיוק כשהתכוונתי לנתק אדריאן ענה.
"מי זה?" הוא שאל בקול חשדני.
"זאת אני, ניקול. אני מתקשרת מהטלפון שליד בית הספר." אמרתי, אדריאן שינה בבת אחת את הטון שלו מחשדני למלא תקווה.
"מה את רוצה?" ההוא ניסה להסתיר זאת בעזרת כעס.
"אני… לא הרבה. סתם, לבוא אליך… לבלות אצלך קצת." אמרתי.
"אני בריתוק בבית הספר, ניקול. יש לך הרבה מזל, המורה בדיוק יצאה. הריתוק מסתיים עוד חמש דקות. רוצה לבוא לחכות לי בתוך בית הספר?" הוא שאל.
"כן. איפה אתה?"
"רדי לשכבה שלנו, ואז עוד שכבה. שם תעמדי ליד המדרגות, כשאני אצא אני כבר אראה אותך." אמר אדריאן וניתק.
התקרבתי לשער ורציתי להיכנס אבל השומר עצר אותי.
"מה את צריכה בפנים?" הוא שאל בחשד, נמאס לי מאיך שכולם מתייחסים אלי.
"חבר שלי בריתוק ואני נכנסת לחכות לו שם. מה עוד אני יכולה לעשות שם? לשבת שם מרצוני החופשי ולבהות בלוח?" שאלתי בזעם.
"אני מחויב לשאול, אל תכעסי עלי. תיכנסי." אמר השומר ופתח את השער, נכנסתי פנימה וירדתי עד המסדרון של שכבה ח', ואז עוד מסדרון. לפי הכיתות זה לא היה מסדרון של שכבה, סתם כיתות ריקות שלא שייכות לאף אחד. מסדרון של ריתוק.
ניסיתי לחשוב למה אדריאן הגיע לריתוק, ואיך לא שמתי לב לזה. אבל הדלת של הכיתה הכי רחוקה ממני בדיוק נפתחה, אדריאן כשל החוצה מתוכה. הוא ראה אותי ופניו אורו מיד.
"ניקול!" הוא צעק ורץ אלי, חיבק אותי באושר. החזרתי לו חיבוק.
"לאן נלך? בואי נצא מפה בהתחלה. נדבר… נשב אולי באיזה פארק? יש לי כסף קטן, נלך לקנות משהו במכולת הפינתית!" הוא התלהב כל כך, הנחתי לו להוביל אותי לאותו הפארק שבו ישבתי עם אזמרלדה.
"למה היית בריתוק?" שאלתי אותו כשכל אחד תפס נדנדה, הוא הניד בראשו ונופף בידו בביטול.
"דחפתי ילד ליד משרד המנהלת… הוא נפל למזרקה ושבר יד, אז במקום לקרוא להורים שלי, תודה לאל, ריתקו אותי." אמר באדישות.
"למה אתה כל כך לא רוצה שידברו עם ההורים שלך?" שאלתי אותו.
"כי ההורים שלי… רוסיים, אוקיי? אם אני עושה משהו שהוא לא ללמוד הם ישר יוצאים עלי, אסור לי לעשות כמעט שום דבר. זה ממש מעצבן, בגלל זה אני לא אוהב להיות בבית ומעדיף לבלות אצל חברים או בחוץ. הייתה תקופה שהייתי מנסה לקבל ריתוק כדי לא לחזור הביתה או לקחת שיעורי עזר ממורים." הוא אמר.
"מסכן. אני עדיין יותר סובלת ממך." אמרתי.
"אמרתי משהו שנוגד את העובדה הזאת?" הוא שאל.
"עזוב, בוא נחליף נושא. אתה יודע שמצאתי עבודה?" שאלתי אותו, הוא הניד בראשו.
"איפה? במה את עובדת?" הוא שאל.
"ברמנית. במועדון שנקרא קלאב פור יו. הלכתי לשם אתמול." אמרתי.
"מתי המשמרת הראשונה שלך?" הוא שאל.
"היום בערב. בשבע בערב." אמרתי.
"את יודעת שכבר… חמש וחמישים? אה, אז יש לנו עוד די הרבה זמן…" הוא אמר ומיד הוסיף, "הו, ואני יכול לבוא איתך?"
"ברור שאתה יכול." אמרתי, הוא חייך וקם.
"אני מכיר את המועדון, נחמד שם. אני אשב ליד הבר ואתן לך עצות, ואולי אארח לך חברה. אזמין כמה משקאות. מי יודע. אבל בואי נקפוץ אלי הביתה, אני צריך להניח שם את התיק."