אמסטרדם פרק 9

הבניין שבו גר אדריאן היה קרוב לאותו פארק, הוא היה ליד כיכר קטנה ונידחת. ליד הבניין חנו רק שתי מכוניות, הדלת הייתה חומה עם ריפוד עור נעים. נשענתי על הדלת והבטתי בו מחפש את המפתחות בתיק.
בסופו של דבר הוא מצא אותם, פתח את הדלת ודחף אותה בכוח, היא כמעט נסגרה עלי.
הוא עזר לי לפתוח אותה לפתח גדול מספיק כדי שאוכל לעבור ואני נכנסתי פנימה.
מבואת הבניין הייתה גדולה ויוקרתית. לא היו מדרגות, אבל הייתה מעלית, הרצפה הייתה מבהיקה ולבנה עד כדי כך שהסתנוורתי. מהתקרה היו תלויות שתי נברשות קריסטל שהפיצו אור רך ונעים.
אדריאן זימן את המעלית, היא הגיעה כעבור כמעט חמש דקות.
פנים המעלית היה מרופד בריפוד עור אדום כמו הדלת החיצונית, לצערי לא הייתה בו מראה אבל הייתה מנורה שבקושי האירה את החלל הקטן. בפינה שבה נשענתי הריפוד התקלף מעט, משכתי בחתיכת עור שהייתה קרועה בחלקה ומשכתי אותה מעט.
מוללתי אותה באצבעותיי והבטתי באדריאן. שערו השחור היה פרוע מעט ועיניו היו נעוצות ברצפה, הוא כסס את ציפורניו וטופף על הקיר בידו השנייה מנגינה שלא הצלחתי לזהות, כאילו הוא לחוץ.
"למה אתה לחוץ?" שאלתי בלי לחשוב.
"אני לא לחוץ…" הוא הרים אליו את מבטו, הנדתי בראשי.
"אתה כוסס ציפורניים, זה סימן ללחץ. ואתה גם מטופף על הקיר, זה עוד סימן של לחץ. למה אתה לחוץ?" שאלתי, הוא נאנח.
"אני לא אוהב את ההורים שלי בלשון המעטה, והם לא ממש אוהבים אותי. אני יודע שזה לא יהיר להגיד כל כך מהר שהם לא אוהבים אותי, הם יותר מאוכזבים ממני. הם ציפו ממני להיות גאון מתמטי, ומה שיצא ממני זה מסומם הולנדי טיפוסי. ואני גם הילד היחיד שלהם, מה שהופך אותי לתקווה היחידה שלהם. זה סיפור די ארוך…" הוא נאנח שוב.
לפתע המעלית השמיעה קול חריקה מפחיד ונעצרה.
"נתקענו?" שאלתי אותו. הוא הנהן ובעיניו היה פחד, ניסיתי להישאר אופטימית.
"לפחות עכשיו יש לך זמן לספר את הסיפור הארוך הזה…" החלקתי לישיבה והוא עשה כמוני.
"העניין הוא שההורים שלי הם מרוסיה." אמר אדריאן.
"את זה כבר סיפרת לי, וזה לא ארוך." אמרתי בכעס. כשאנשים ניסו להתחמק משאלות תמיד התעצבנתי מאוד, זה הוביל אותי כבר לכמה מצבים בכלל לא נעימים בחיים שלי.
"תני לי לסיים." הוא אמר ברוגע.
"הם לעולם לא היו מגיעים לאמסטרדם אם לא אבא שלי. אבא שלי היה מתמטיקאי, הוא התערב עם חברו, שהיה מתמטיקאי גם, על משהו לא ידוע. אבא שלי הפסיד והיה צריך לתת לו משהו שככל הנראה לא היה מסוגל להביא לו, אז הם עשו עסקה- ברגע שיולד להם ילד או ילדה הם יעברו מרוסיה לכל מקום אחר, זה לא חשוב לאן, וברגע שהילד יהיה בן חמש עשרה הוא יתחרה מול הבת של אותו מתמטיקאי, שהיא גאונה בחשבון ובכל דבר אפשרי, לפי הסיפורים של אבא שלי. אם אני אנצח כל המשפחה שלנו תוכל לחזור לרוסיה, ואם נפסיד… אבא שלי יהיה חייב למצוא דרך לתת לאותו מתמטיקאי את מה שבגללו הוא הסכים לעסקה, את מה שהוא לא היה מסוגל לתת.
אבא שלי דיבר כמה פעמים עם אותו חבר, ששמו ניקיטה. ולבת שלו קוראים לינה. היא בת שתיים עשרה ויותר חכמה ממני פי אלף, אבל סטיתי מהנושא. בכל אופן, אותו ניקיטה סיפר לאבא שלי על דרך קלה לקיים את התחרות- לשלוח אותי ואת לינה לחידון החשבון הבינלאומי. ההורים שלי רצו שאתקבל לשם כל הזמן, זו תחרות ארוכה מאוד. אבל בסופו של דבר לא עברתי אפילו את השלב הראשון, זה היה כשהייתי בן תשע, ושם הם התחילו להתאכזב ממני.
לינה ניצחה באותו החידון שנתיים מאוחר יותר. היא הייתה מקום ראשון מבין שלוש מאות אנשים. אבא שלי עדיין לא היה מוכן לוותר, הרי אם אני אנצח הוא יוכל לחזור לרוסיה, והוא ממש רוצה לחזור לרוסיה.
אז ניקיטה מצא חידון אחר, קטן יותר, דיסקרטי יותר. רק עשרים אנשים נרשמו אליו, ובזכות קצת קשרים הצלחתי להגיע לגמר. אני מול לינה, בעוד חודשיים. אני אטוס לרוסיה, להתחרות באותו חידון מטומטם שיקבע את היחס של ההורים שלי אלי ואת המשך חיי, ואני אפילו לא בטוח מה אני מעדיף- להישאר פה ולסבול את ההורים שלי או לנצח בחידון ולעזוב את אמסטרדם." סיים אדריאן.
"וואו…" לא הצלחתי להגיד שום דבר אחר, מעולם לא האמנתי שיש כל כך הרבה מאחורי התדמית הרדודה של אדריאן.
"אני יכולה לעזור לך לנצח את לינה." אמרתי אחרי שתיקה קצרה.
"איך בדיוק?! הילדה גאון! היא חכמה בצורה מטורפת, היא ניצחה ילדים בני שמונה עשרה שיש להם תואר ראשון באותו חידון! אין אף אחד שיכול להשתוות אליה, אני לא יכול לנצח אותה. זה אבוד." אמר אדריאן בכניעה, המעלית החלה לנוע שוב.
"נדבר על זה אחר כך." אמרתי, הוא הנהן. המעלית עצרה בקומה החמישית, הקומה הלפני אחרונה.
אדריאן יצא במהירות מהמעלית, לפני שהדלתות יסגרו או שיקרה עוד משהו. הוא מיהר אל דלת שהייתה חומה ופשוטה, עם שלט קטן שנראה כאילו ילד קטן מאוד הכין אותו והיה כתוב בו, "כאן גרים אדריאן, דמיטרי ואלה."
אדריאן דפק עליה כל כך חזק עד שהשלט כמעט נפל, אחרי שנייה הדלת נפתחה ואביו של אדריאן הופיע בפתח.
שיערו כבר האפיר והקמטים בפניו היו עמוקים ומרובים, היו לו זיפים לא מטופחים וגבות עבות מבולגנות שהתכווצו בזעם, הוא לבש חולצה משובצת מכופתרת כמעט עד הסוף ומכנסיים משוחררים אפורים.
"אדריאן! מי זאת?" הוא צרח, אדריאן נאנח.
"זו ידידה טובה שלי, היא חדשה יחסית ואני עוזר לה להתאקלם פה. באתי לשים את התיק בבית, אנחנו הולכים ביחד לטייל." אמר אדריאן.
"לא יכולת למצוא מישהו חינוכי יותר לעזור לך להתאקלם?" שאל אביו של אדריאן בחביבות.
"אדריאן היה האדם הראשון שראיתי, והאמת שהוא לא כל כך גרוע בהשוואה לשאר בית הספר שלנו… יחסית לאחרים אפשר להגיד שהוא ממש מלאך." אמרתי בביישנות.
"להשוות להולנדים האלו זה כמו להשוות לברברים. את רוצה להיכנס או שתחכי בחוץ?" הוא שאל.
"אני אחכה לאדריאן פה בחוץ, תודה." אמרתי, אדריאן חייך אלי בעידוד ונכנס לבית, הדלת נסגרה אבל לא עד הסוף.
"אדריאן, תראה איזו הזדמנות יש לך פה! היא בחורה צעירה, חדשה, והיא נראית חכמה!" שמעתי את אביו של אדריאן אומר.
"אבא, אני ידיד שלה ולא יותר." אמר אדריאן.
"אתה תמיד היית טיפש! אתה לא מבין?! היא יכולה לעזור לך להתקדם בלימודים, היא עדיין לא זונת קראק כמו כל שאר הבנות שאתה מכיר, אולי זו ההזדמנות שלך לצאת ממעגל הסמים הזה!" אביו של אדריאן נשמע נלהב בצורה מפחידה.
"אמרתי לך, לא." אמר אדריאן.
"חתיכת נבלה! לא מקשיב לאבא שלך! לא אכפת לך מאיתנו!" צרח אביו, הייתה שתיקה מצדו של אדריאן ואז קול חזק של סטירה, אדריאן המשיך לשתוק.
"דמיטרי, תירגע, הילדה בחוץ עוד תבהל." שמעתי קול נשי, ככל הנראה אמא של אדריאן.
"אני יוצא." אדריאן קרא וכעבור שנייה הופיע מולי, על לחיו הימנית היה סימן אדום בצורה של כף יד.
"תבלה, חומד. אל תשכח לחזור לפני שמונה." אמו של אדריאן אמרה בחביבות מזויפת, לא הספקתי לראות אותה כי הדלת כבר נסגרה.
אדריאן זימן בכעס את המעלית ונכנס לתוכה ברגע שהגיעה, נכנסתי אחריו ושתקתי. ראיתי שהוא כועס וידעתי שלא זמן טוב לדבר.
המעלית לא נתקעה הפעם, אבל העדפתי להיתקע בה שוב בלבד שהשתיקה הזאת תפסק כבר.
יצאנו מהבניין ואדריאן נעל את הדלת, המשכנו ללכת בשתיקה עד לרחוב הקודם שלי, רחוב החלונות האדומים.
"אני לא רוצה להגיד משהו חסר טאקט, אבל אני חושבת שאתה צריך להתלונן על ההורים שלך במשטרה." אמרתי לבסוף, כשהתקרבנו למועדון.
"אל תעלי את הנושא, תעזבי את זה." הוא מלמל.
"אדריאן, הייתי שמחה לדבר על משהו אחר, אבל זה עניין רציני, טוב? אתה מגדיר את זה בתור אכזבה ממך, אבל הורה מאוכזב לא מכה את הבן שלו." אמרתי, אדריאן הרים אלי את מבטו, ציפיתי שיכעס עלי, אבל הוא נראה אדיש ועייף.
"אני יודע… אני פשוט לא רוצה להאמין שהם באמת לא אוהבים אותי." הוא אמר בעצב.
"אני לא יכולה להבין אותך ואת מה שאתה מרגיש, אבל אני כן יכולה לייעץ לך ללכת למשטרה." אמרתי.
"לעולם לא. לא משנה מה, אני לא אגרום להורים שלי לשבת בכלא." אמר אדריאן.
"טוב, אז אני אאלץ לעשות את זה. אדריאן, אתה לא יכול לחיות במקום כזה!" אמרתי, הוא הניד בראשו.
"אם את תעשי את זה, אני נשבע לך, את תשלמי." הוא אמר בכעס.
"לפחות תחשוב על זה. אני אתן לך שלושה ימים לחשוב, אבל תחשוב." אמרתי, הוא הנהן.
הגענו לפתחו של המועדון, התעכבתי קצת, התכוונתי להגיד לו עוד משהו לפני שנכנס אבל הוא לא אפשר לי.
הוא ישר נכנס והתיישב ליד הבר. הלכתי אליו ולחשתי לו באוזן, "תשכח מכל מה שהיה עד עכשיו, בוא נהנה מהערב הזה." הוא הנהן וחייך אלי.
נכנסתי מאחורי הבר רק כדי לגלות שהקדמתי ברבע שעה, לורה חייכה אלי.
"הקדמת!" היא קראה באושר וחיבקה אותי, חיבקתי אותה בחזרה. אדריאן הזעיף אלי פנים.
"עד מתי את עובדת?" שאלתי אותה.
"משמרת לילה. הרבה אחריך, בקיצור." היא אמרה.
"אז תעזרי לי להתאקלם פה?" שאלתי אותה, היא התנתקה מהחיבוק והנהנה.
"ברור. עכשיו בואי אני אראה לך איפה כל המשקאות והדברים פה, ואז אני אוכל ללמד אותך טריקים נחמדים. למשל איך להשיג יותר לקוחות בלי לעשות להם לאפ-דאנס." היא אמרה, הנהנתי.
הלכנו לארון המשקאות, היא הצביעה על משקה ואמרה לי מה שמו, מידי פעם רצה למלא למישהו כוס. אחר כך היא הראתה לי את מכונות המשקאות ואיך לתפעל אותן, הסבירה לי כמה חוקים לא חשובים במיוחד והראתה לי איפה מכינים את הקוקטיילים.
"עכשיו טריקים?" שאלתי אותה כשאני חצי רדומה. ההסברים המשעממים לקחו ארבעים דקות. אדריאן אחז בקוקטייל שלו וכמעט נרדם.
"ברור. תראי, הנה לקוח. תנסי את להגיש לו משקה." היא אמרה, ניגשתי למישהו בן ארבעים שהתיישב בדיוק ליד הבר.
"שלום, מה אתה רוצה להזמין?" שאלתי אותו בקול חושני מעט, שלא התכוונתי להשתמש בו.
"כוס של ויסקי, תודה." הוא אמר, חייכתי חיוך גדול והגשתי לו את המשקה, הוא אמר לי תודה ולורה מיד לקחה אותי לצד.
"כוס ויסקי, זה כלום בתשלום, את יודעת." היא אמרה, הנהנתי.
"את רוצה שהוא יזמין עוד." היא אמרה, המשכתי להנהן.
"תתענייני בו, למה הוא הגיע לפה? למה הוא שותה? מה קרה לו?" היא אמרה, הנהנתי וניגשתי אליו, התכוונתי לנצל את העצות של לורה, אבל אז אבא שלי התיישב ליד אותו האיש.
צללתי מיד מתחת לבר והתרחקתי משם באטיות, ברגע שהגעתי לקצה ברחתי לשירותים.
לורה מצאה אותי כעבור שנייה.
"מה קרה לך?!" היא שאלה בדאגה מהולה בכעס.
"זה אבא שלי שם, אבא שלי! הוא שונא אותי, הוא רוצה להרביץ לי! אסור שהוא יראה אותי!" אמרתי, היא הנהנה בהבנה.
"אני אדאג לזה." היא אמרה והוסיפה, "תישארי פה."
נותרתי בשירותים, אחרי חמש דקות שמעתי קולות של מכות מבחוץ, אבל לא יצאתי החוצה.
עוד חמש עשרה דקות חלפו, התכוונתי לצאת כששמעתי את קול הסירנה של מכונית המשטרה מייללת.
באותו הרגע כבר לא יכולתי להישאר יותר בשירותים המסריחים, קמתי מיד ויצאתי החוצה.
ראיתי את לורה חבולה מובלת באזיקים למכונית המשטרה עם עוד שלושה אנשים, ביניהם האיש שהגשתי לו את המשקה. עוד שתי מכוניות משטרה מלאות באסורים חנו ליד, וראיתי את אבא שלי מוכנס לאמבולנס, מקובע בכוח לאלונקה וצורח מכאבים. לידו עמדו עוד שלושה אמבולנסים שגם מהם נשמעו צרחות כאב, אישה ממררת בבכי עמדה ליד אחד ורופא דיבר איתה.
"מה קרה פה?" שאלתי את אדריאן שישב המום ליד הבר.
"זאתי שלקחו למשטרה? היא יצאה מהשירותים ובאה לאבא שלך, שאלה אותו כמה דברים שלא שמעתי, ברגע שהסטתי את הראש הוא כנראה עשה משהו או אמר משהו שהכעיס אותה, כי היא בעטה בו בכוח והתחילה להרביץ לו, האיש שהגשת לו משקה ניסה להפריד אבל בסוף עבר להרביץ לאישה הזאת. פרצה קטטה המונית, משטרה הגיעה ו… זהו." אמר אדריאן.
"בוא, הולכים למשטרה." אמרתי.
"אני חייב לחזור הביתה…" הוא מלמל, הנהנתי.
"נדבר מחר?" שאלתי.
"ברור." הוא אישר.
"ביי." אמרתי ורצתי משם לניידת שאליה הוכנסה לורה מבלי להעיף מבט לאחור.