אנדרנלין – פרק 1

השקט הסורר מסביבי , משגע אותי , מטמטם אותי , והורס לי את השקט הנפשי .
שקט נפשי ? , בלי האנדרנלין אין לי שקט נפשי .
אני צריכה להרגיש את האנדרנלין פועם בעורקיי , זורם בדמי , ומכהה את חושיי עד להרגשת סחרחורת .
אני ילדותית כשאני חושבת על זה , אני נשמעת ממש ילדותית .
אנדרנלין ? באמת ? זה הדבר הכי טוב שהצלחת להתמכר אליו ? לאנדרנלין ?
'כן אני מכורה לאנדרנלין , וזה משגע אותי , המוח שלי צועק לעוד , והלב שלי רק רוצה להרגיש את ההתרגשות שבזה' .
התמכרתי לכול סוגי הדברים הקימיים , סמים מכול הסוגים , אלכוהול מכול הסוגים , עישון .
ועכשיו אני פה .
איך לעזאזל הגעתי לפה ? מה חשבתי לעצמי שלקחתי אוטובוס מניו יורק אל האזור הנידח הזה דונלדסונוויל לוזיאנה .
עיירה קטנה בדרום ארצות הברית .
עיירה קטנה ואין בה שום דבר מיוחד , שום דבר מרגש , שום דבר שיכול לספק את הצורך שלי לאנדרנלין טהור .
כשגרתי בעיר הגדולה ניו יורק , כול מה שעלה על דעתי ביצעתי .
מירוצי אופנועים מסכנים
בנג'י
איגרוף , התאבקות
מועדוני לילה
קרבות סכנים , שכמעט בכולם לקחתי חלק .
כול דבר משוגע ופסיכי שעלה במוחי רצתי לבצע אותו , ליישם אותו , ולגרום לי לאובדן החושים שאני כול כך אוהבת .
'למה התפקוד שלי כול כך שגוי? , מה גרם לי להגיע לכול הדברים הפסיכותיים האלה ?'
התאונה .
התאונה ששינתה את חיי , אבי ושני אחיותיי הקטנות מתו בתאונת דרכים אכזרית , ואמי מתה כמה שנים קודם ממחלה קשה .
לפעמים אני כול כך מצטערת על זה שאלוהים לא לקח גם אותי , יחד איתם .
אני מנסה להגיד לאנדרנלין לא , אבל הגוף שלי ממשיך להגיד כן .
אני רוצה את זה כול כך , גופי נואש לזה .
כמו סמים , ברגע שלקחת את זה בפעם הראשונה , אין סיכוי להפסיק .
גם לסמים התמכרתי לא מזמן , אבל הצלחתי להפסיק , בדרך כול שהיא הצלחתי להפסיק את הצורך הנואש שלי בזה .
הלוואי והייתי מצליחה להפסיק את הצורך הנואש שלי באנדרנלין .
בגלל זה עברתי לפה , לעיירה קטנה בלוזיאנה , כי פה אין שום ריגוש .
שום ריגוש שיכול לספק את הצורך שלי באנדרנלין .
אנדרנלין טהור שזורם בעורקיי , דפיקות הלב המואצות שפועמות בחוזקה בחזי , הסחרחורות החזקות .
והחיוך המאושר שנמרח על פני בכול פעם שזה קורה .
אבל פה ? בלוזיאנה ? אין שום דבר .

קמתי מהחוף השלו שמאחורי בית החופשות של משפחתי ונכנסתי בחזרה אל הבית .
הבית כול כך שקט , אין פה אף אחד , מי כבר יכול להיות ?
המנורה דולקת באור צהוב מעומעם שמאיר חלקית מחדר הסלון האפלולי .
ספות הבד הכחולות דהויות ניצבות לצד כול קיר , ובמרכז שולחן קפה קטן שעומד להתפרק .
כבר המון שנים שאף אחד לא נכנס אל הבית הזה , הוא עמד דומם במשך כמה שנים ארוכות , דומם ונטוש .
עליתי אל הקומה העליונה ונכנסתי אל החדר שהיה פעם של הוריי .
נכנסתי אל חדר המקלחת הגדול , אמבטיית שיש ענקית ולבנה במרכז החדר , שירותים וכיור .
בנוסף לזה , כלום .
פתחתי את הברז ונתתי למים צוננים למלא את האמבט , החום העיק עלי , יש בחוץ אולי 40 מעלות חום .
אנחנו באמצע אוגוסט ועוד בדרום לוזיאנה , אחד מן המדינות החמות ביותר בארצות הברית .
אבל חוץ משמש וחום , אין כאן כלום , אין כלום שיכול לספק אותי .
הסרתי מעל גופי את מכנס העור הצמוד והקצר , ואת הגופייה הלבנה הצמודה והחושפנית , פשטתי מעלי את התחתון והחזייה .
גלשתי בעדינות אל המים הקרירים , מצננת את גופי שכבר נמאס לו מהחום .
מים הקרירים המשיכו לזרום מבעד לברז הכסף , ומילאו את האמבטיה במים קרים ונעימים .
שוב נתתי למחשבות הרבות להשתלט עלי , שוב התחלתי לחשוב מה עם דין ? מה עם סאם ? ומה לעזאזל בריאן עושה עכשיו ?
דין סאם ובראין הם החברים הכי טובים שלי מניו יורק , גדלנו ביחד , מאז שהיינו ילדים קטנים .
סאם ודין אחים , סאם הוא בן 21 יש לו שיער שחור פרוע וחיוך שובה לב החושף טור שניים לבנות וישרות .
דין קטן ממנו בשנה וחצי , הוא בן 19 עוד מעט עשרים , יש לו שיער שחור כמו של סאם אבל שיערו קצוץ בתיספורת צבאית ,
הקטע של דין זה אופנועים , הוא גרם לי להתמכר למרוצי אופנועים מסוכנים כדי לספק את האנדרנלין שלי .
ובריאן הוא גדל יחד איתנו , הוא בן 20 וחצי יש לו שיער חום בהיר בתספורת קוצים , ועיניו חומות בורקות , הוא דואג לי כמו אל אחותו הקטנה ככה גם דין וסאם .
יש לי חברות בנות , אבל לא שמרתי קשר אם אף אחת מהם מאז שעזבתי את ניו יורק .
מידי פעם אני שולחת מכתבים אל הבנים , והם מתקשרים מידי פעם , אבל זה לתווך הרחוק , אנחנו מתקשרים כול כמה חודשים .
עברתי לפה בחורף , ועכשיו כבר קיץ , עברו כמה חודשים תמימים שאני מנסה להיגמל מהאנדרנלין .
אבל זה לא מצליח , אני רוצה את זה עכשיו יותר מתמיד .
אני רוצה להרגיש את ההרגשה הזאת שזה נותן , את תחושת הסיפוק העילית שזה מביא .
לתת לגוף שלי להתפרק , בידיעה שהוא לא יחזור להיות כמו שהיה פעם .
לא פעם ולא פעמיים שנפצעתי במהלך השטויות המסוכנות האלה .
לפחות שלושה פעמים עפתי מהאופנוע וגמרתי בחדר בבית חולים , במיון במשך כמה ימים .
לפחות כמה פעמים שחטפתי מכות ישירות כשהתאגרפתי מול אנשים בחדר הכושר .
קטטות שפרצו במועדוני לילה , חתכים וחבורות שהשאירו צלקות וסימנים .
קרבות הסכנים , לפחות פעמיים נדקרתי , פעם אחת בבטני ופעם אחת בידי , רק בדרך נס ניצלתי .
דין עזר לי להתגבר על הצורך המטומטם שלי בסמים , אני אפילו לא זוכרת איפה זה התחיל מרוב שהייתי מסוממת באותו הזמן .
כיביתי את הברז , והמים הפסיקו לזרום לאמבט שהתמלא על גדותיו במים נעימים .
סאם עזר לי להתגבר על הג'וק הזה שנכנס לי לראש בגלל אחיו דין , הוא גרם לי להפסיק עם מרוצי האופנועים .
ובריאן , הוא פשוט בריאן , הדאגה שלו אלי היא מספיקה , הוא היה מגונן עלי מכול דבר שרק היה בא .
בין אם זה בחורים ובין אם זה ג'וק חדש אחר שנכנס לי לראש ולא נותן לי מנוחה .
אבל עכשיו , אני כול כך רחוקה מהם , אני בעיירה קטנה הרחק מניו יורק , הרחק מהעיר הגדולה .
אני לא יוצאת מחוץ לבית , אני פה במשך רוב שעות היום , או פשוט יושב בחוץ ליד האגם על החול הלבן והרך , מביטה באדוות שנוצרות בגלל הרוח הנושבת .
מידי פעם אני נוסעת למרכז העיר , לקנות אוכל שתיה ולשלם את החשבונות .
כשהוריי מתו , הם הורישו לי סכומים עצומים של כסף , כסף שאין לי כול צורך בו .
כי החיים שלי התפרקו , בלי המשפחה שלי , בלי הבנים שהם כול כך רחוקים ממני ולא פה לצידי לעזור לי לעבור את היום .
כן , יש בהם המון מגרעות , אבל הם כול מה שיש לי , רק עליהם אני מסתמכת .
איכשהו התכונות הטובות של שלושתם מחפות על התכונות הרעות ועל המגרעות , הם סוג של משלימים אותי כבן אדם .
כול אדם צריך מישהו להישען עליו , והם המשענת היחידה שלי בחיים האלו .
'תמיד יש תקווה' משפט שאימי הייתה אומרת תמיד לפני שהיא נפטרה .
אבל עכשיו ? אני לא יודעת כמה תקווה כבר נשארה לי , אני לפעמים חושבת שהיא נעלמה .
אם אין תקווה כול מה שנותר זה אמונה .
אמונה אולי יום אחד אני יצא מהמצב הגרוע הזה .