אנדרנלין – פרק 2

התעוררתי ליום נוסף בדולנדסונוויל לוזיאנה .
התעוררתי ליום נוסך וארוך ריק מריגושים , יום נוסף בו אני רק ירצה לחוש שוב פעם בתחושה שנותנת האנדרנלין .
יום נוסף הרחק מניו יורק , הרחק מדין סאם ובראין , הרחק מכול משהו מרגש .
אין שום דבר בעיירה הקטנה הזאת , שום דבר מעניין באמת .
אני יכולה לקפוץ אל האגם שמאחורי הבית שלי , אבל זה לא ריגוש אמיתי , זה לא יספק אותי .
אני רוצה לעלות על אופנוע ולנסוע על מהירות 180 קמ"ש בכביש המהיר , לעשות מרדף עם המשטרה , זה ריגוש אמיתי .
אני מתגעגעת אל דין ואל האופנוע שלו , תמיד הוא היה לוקח אותי לסיבובים , ונוסע איתי למרחקים על אופנוע השטח הכחול שלו .
אני מתגעגעת אל סאם , תמיד היינו הולכים ביחד לכול מיני מקומות , יוצאים לבלות ביחד כול הזמן .
אני מתגעגעת אל בריאן , אל הדאגות שלו אלי , הוא מתייחס אלי כמו אל אחותו הקטנה .
כשאני חושבת על זה ארבעתנו כמו אחים , גדלנו ביחד , אנחנו מספרים הכול אחד לשני , כול דבר אפילו הפרטי ביותר .
אבל הם כול כך רחוקים ממני הם בניו יורק ואני פה בדולנדסונוויל באמצע פאקינג לוזיאנה .
רחוק מכול דבר שרק יכול לספק אותי , אני כמו מכורה אל האנדרנלין .
בעצם לא כמו , אני מכורה אל האנדרנלין , מכורה אל זה כמו אל סמים .
קמתי באי חשק מהמיטה , אני רק רוצה לחזור אל המיטה לישון ולא לקום עוד לעולם , להצטרף אל משפחתי שמתה .
אבל לא , אני מתעוררת בכול יום מחדש , לעוד יום מיגע ארוך וחסר כול רגש .
ירדתי אל הקומה הראשונה , ונכנסתי אל מטבח הישן , מקרר שעובד אבל צריך להחליף אותו , השיש סדוק , ובכיור יש ירקת .
אף אחד לא תחזק את הבית הזה שנים רבות , מאז שהוריי ואחיותיי מתו , אף אחד לא נכנס אל הבית הזה חוץ ממני .
עברתי לפה בחורף , עברתי לפה מניו יורק , מפנטאהוז בגורד שחקים , לבית רעוע באמצע שום מקום .
פתחתי את אחד מן ארונות המטבח שהשמיע חריקה כשנפתח , הוצאתי משם קופסת דיגני בוקר , וקערה עמוקה כחולה .
מלאתי את תכולת הקערה בדיגני הבוקר המצופים דבש , ומעל שפכתי חלב .
ישבתי בשולחן ואכלתי כפית אחרי כפית , בלי חשק , ובלי תיאבון .
לפתע הטלפון של הבית צלצל , זה קורה רק לעיתים רחוקות , אולי זה אחד מהבנים שמתקשר לראות מה קורה .
קמתי מהכסא והלכתי אל עבר הטלפון העומד בצד על שולחן עץ חום עגול קטן שעומד להתפרק .
-"הלו?" הרמתי את שפורפרת הטלפון ועניתי לשיחה .
-"אליסון ?" שמעתי קול גברי מוכר מהצד השני של הקו .
-"סאם" עניתי וחייכתי לעצמי , "כמה זמן לא דיברנו" אמרתי והעברתי משקל מרגל לרגל .
-"מה קורה ילדונת ? , איך החיים בדולנדסונוויל ?" שאל אותי עם נימה טיפה משועשעת בקולו .
-"אתה יודע ?, חיים" אמרתי ולא פירטתי יותר את התשובה .
-"אז מה קורה ? יש חדש ?" שאל אותי סאם .
-"לא כול כך , לכם ? קרה משהו מעניין ? " שאלתי אותו קצת סקרנית .
כול יום אני תוהה מה הם עושים , ומה קורה איתם .
-"את יודעת איך זה , דין על האופנוע , ובריאן דופק איזה בחורה" אמר וצחק .
-"כן נו אז מה עוד חדש?" שאלתי אותו , הכול כרגיל בדיוק כמו שאני מכירה אותם , שום דבר לא השתנה .
דין כול הזמן עם האופנוע .
ובריאן סטוציונר .
-"הכול כרגיל " אמר סאם , "אז מתי את באה לבקר?" שאל אותי .
-"ככול הנראה בתקופת החגים" אמרתי לו .
-"מחכה כבר לראות אותך" אמר לי והצלחתי להבחין בטיפה התרגשות בקולו .
— 'סאם קדימה בוא ' שמעתי קול של בחורה מהעבר השני של הקו .
-"אז מה עוד חדש?" שאלתי אותו מתגרת בו טיפה , גם סאם סטוציונר לא קטן .
-"תסתמי" צחק , "אני ידבר איתך כבר אחר כך או מחר" אמר והשיחה התנתקה לפני שאמרתי דבר .

הנחתי את השפורפרת בחזרה על הטלפון וחזרתי אל הדיגני בוקר שלי שהפכו לעיסה דביקה בגלל החלב .
"איכס" אמרתי לעצמי וקולי הדהד בחדר הריק של המטבח .
שפכתי את תכולת הצלחת לפח , ואת הקערה הנחתי בכיור המחליד .
יצאתי אל מחוץ לבית דרך הדלת האחורית המוביל אל האגם הגדול שיש מאחורי הבית .
חציתי את המדשאה והתיישבתי על החול הלבן והרך שעל קו המים .
רוח חמה נשבה והעיפה את שערי החום אחורנית , כמעט יותר מ – 40 מעלות חום .
רק יצאתי אל מחוץ לבית וכבר שכבה דקה של זיעה מבריקה כיסתה את מצחי .
נשמתי לרווחה את האוויר הקיץ הלוהט , 'מה אני מחפשת בכלל?' שאלתי את עצמי , 'כול דבר' ענה המוח .
הבטתי מבט מהיר מסביבי מחפשת אחר דרך שתרגש אותי ושתגרום לפרץ אנדרנלין בגופי , אבל כמו בכול יום
אין שום דבר מסיביבי , וכמו בכול יום אחר אני לא מוצאת שום דבר, ולמרות זאת יום אחר יום אני ממשיכה לשבת פה ולהביט מסביבי
לראות אם אני מוצאת משהו מעניין .
'מה זאת אומרת מעניין ? מה אני אמורה לחפש ' אני שואלת את עצמי שוב .
'כול דבר אפשרי ' ענה לי המוח כמו בכול הפעמים הקודמות , ושוב אותה ההרגשה שפוקדת אותי לעיתים קרובות .
הלחץ בחזה , והסחרחורת המעצבנת שמתישה אותי , אני מצמידה את קצות אצבעותיי לשני רקותיי ומעסה בעדינות , אולי זה יעלים את כאב הראש שנוצר לפתע .
אבל זה לא מעלים את כאב הראש , זה רק מעצים אותו וגורם לי לסחרחורת נוספת , בנוסף החום המעיק עלי .
אני מורידה את החולצה העליונה ונשארת רק עם גופיית בסיס צמודה לבנה ומכנס קצר אוורירי בצבע אפור .
אני נושמת שוב לרווחה את ריח המים הצלולים , אני עוצמת את עניי בחוזקה , והחום מעיק עלי עוד יותר .
'תפסיקי' פקד עלי המוח , 'תפסיקי לשבת סתם ככה , תחפשי אחר משהו' .
'כמו מה ? , אחרי מה אני אמורה לחפש ? , מה אני אמורה למצוא ?' אני שואלת את המוח שלי בחזרה .
'כול דבר' עונה בדיוק כמו בפעמים האחרות .
פקחתי את עניי , הבטתי על המים הצלולים הכחולים נוצצים לאור קרני השמש החודרות והמסנוורות .
הזזתי את אצבעותי בחול הלבן והרך הלוך ושוב , נותנת לגרגרים להתקע מתחת לציפורניי .
אני נשענת אחורנית על החול , ושערי מתמלא בגררים לבנים קטנים , אני מניחה את ידי מעל עניי כדי להסתיר את השמש המסנוורת .
קרני השמש חמות , לוהטות , ושורפות , ואני מרגישה את זה בדמי , כמו הצורך העז שלי באנדרנלין .
'תפסיקי כבר' שוב צועק המוח , 'תפסיקי להתבטל סתם ככה' .
'אבל אין פה באזור שום דבר מיוחד , שום דבר מרגש' אני עונה בתגובה למוח .
אבל המוח מחליט לא לענות ולהשאיר אותי חסרת תשובות .
החום התחיל להציק , לקחתי את החולצה העליונה שהורדתי מעלי מהחול ונכנסתי בחזרה אל הבית .
הדלקתי את המיזוג הישן , ולאט לאט הוא התעורר לחיים והפיץ רוח קרירה נעימה בבית .
"מה אני אמורה לעשות עכשיו ?" שאלתי את עצמי וקולי הדהד בין ארבעת הקירות של הסלון .

לפתע שמעתי רעש מקפיץ , זה רק תקתוק על הדלת .
תקתוק על הדלת ? למה מתקתקים על הדלת שלי ? מי זה כבר יכול להיות ? זה לא הגיוני ? מי יודע בכלל שאני פה ?
אלפי שאלות התרוצצו במוחי בזמן שהתקתוקים בדלת הלכו וגברו .
הלכתי אל הדלת הקדמית , ופתחתי אותה בעדינות מביטה אל שני הגברים שעמדו מולי .
אחד יותר חתיך מהשני , אחד עם שיער שחור בתספורת צבאית קצוצה בעל עניים כחולות בהירות מדהימות .
השני בעל שיער חום בהיר בתספורת קוצים , ועניים חומות בורקות ומבריקות .
"אלוהים" מלמלתי לעצמי וחיוך גדול התרחב על פניי , הרגשתי איך הלב שלי מאיץ .
"אליסון כול כך טוב לראות אותך" אמר זה עם השיער השחור בתספורת הצבאית .
עדיין הייתי בהלם , בקושי הצלחתי להוציא מילה מהפה .
"דין , בריאן כול כך טוב לראות אתכם" קפצתי עליהם בחיבוק גדול .