אנדרנלין – פרק 5

לאט לאט התעוררתי והדבר היחידי ששמעתי זה את תקתוק שעון המחוגים הגדול שבחדרי .
בטח בריאן ראה שנרדמתי והעביר אותי לישון בחדר .
קמתי מהמיטה ונכנסתי לחדר האמבטיה.
הבטתי במראה , אני כבר לא מכירה את הדמות הנשקפת אלי בחזרה .
׳מה לעזאזל קרה לי ?׳
העור שלי חיוור , שקי שינה שחורים כמו מכות יבשות התנוססו מתחת לעיני .
השיער החום שלי נראה חלק ויבש בלי טעם , אין בו את הברק שפעם היה בו .
אני כבר לא הנערה שהייתי.
השתנתי לגמרי , חיי הכפר שינו אותי .
חיי הכפר שינו אותי אבל לא לגמרי , הם לא הצליחו לשנות ולדכא את הצורך שלי באנדרנלין .
גם פה בדולנדסונוויל לוזיאנה וגם שם בניו יורק זה לא השתנה , אני זקוקה לזה יותר ויותר , בכול רגע שעובר זה גדל .
צחצחתי שיניים ושטפתי פנים במים קרים כקרח .
ירדתי אל הקומה התחתונה וכמו שאני מכירה את הבנים , דין אוכל ובריאן רואה טלוויזיה .
״בוקר טוב ליפהפייה הנרדמת״ אמר דין וחייך אלי .
״בוקר״ מלמלתי בחזרה והתיישבתי ליד בריאן על הספה .
״בוקר טוב״ אמר לי ולא ניתק את מבטו מהמסך .
בהיתי בנקודה קטנה בשולחן הסלון , על נקודה קטנה בשולחן העץ החום .
׳למה את מחכה ?׳ שאל המוח .
׳לשום דבר׳ אמרתי לו בחזרה .
׳יש לך בחוץ אופנוע , למה את מחכה ?׳ שאל שוב המוח .
העברתי מבט חטוף על הבנים , המבט הקר של בריאן גרם ללבי להחסיר פעימה.
למה הוא ככה ? מה קרה לו ? זה משהו שאמרתי ? זה בגללי ?
ברור שזה בגללי , אכזבתי אותו .
יצאתי לבחוץ דרך הדלת האחורית בלי לומר דבר , טרקתי את הדלת והלכתי לשבת כהרגלי כמו בכול יום על החוף הלבן הקטנטן ליד האגם הגדול .
המים כחולים מנצנצים לאור השמש הקופחת , רוח מערבית חמה נושבת ומעיפה את שערי הכהה אחורנית על גבי.
׳די כבר ! עוד כמה זמן אני צריכה לסבול את זה ? עוד כמה זמן עד שהדבר הזה יפסיק לכרסם בתוכי , יתן לי קצת מנוחה? ׳
אלפי שאלות שנשארות ללא מענה , דווקא כשאני צריכה תשובות המוח מחליט לשתוק .
כול מחשבותיי נתונות רק לדבר אחד ויחיד , לדבר אחד שמשגע אותי כול כך .
לדבר הזה שמציק לי ומכרסם בי במשך שנה וחצי ארוכה ומייסרת .
המחשבות שלי נתונות אך ורק אל הצורך באנדרנלין טהור .
״היי״ שמעתי קול מוכר מאחורי .
הסתובבתי וראיתי את דין .
״היי״ מלמלתי אליו , הוא התיישב על החול הלבן לצידי .
״הכול טוב ?״ שאל אותי וכרך את ידו החסונה סביבי , מושך אותי לחיקו .
״הכול מעולה , למה אתה שואל ?״ שאלתי אותו .
״את יודעת …״ מלמל משהו לא ברור .
הוא דואג לי , וגם בריאן וסאם .
אני לא אותה ילדה תמימה שהייתי , אני לא אותה הילדה שהם גדלו אתה .
נהייתי מישהי אחרת , מישהי שהם כבר לא מכירים .
אני כבר לא הילדה הטובה של אימא ואבא , אני כבר לא כזאת , כבר ממזמן אני לא כזאת .
׳מה קורה לי ?׳ שוב השאלה הזאת רצה במוחי ובמחשבותיי .
׳מה עובר עלי ?׳ שוב השאלות שלא נותנות לי מנוח .
׳השתנת ׳ ענה המוח את מה שכבר ידעתי .
אולי יש לי עוד תקווה , אולי .
אבל אני ממזמן כבר הפסקתי להאמין , אני שקועה עמוק בבוץ .
בוץ שקוראים לו אנדרנלין .