אנדרנלין – פרק 9

התעוררתי די מוקדם , הבטתי על שעון המחוגים התלוי על הקיר , השעה הייתה קרובה לשבע בבוקר .
בריאן ישן לידי , החזה שלו עלה מעלה ומטה ורק נשימותיו הקצובות נשמעו .
קמתי בעדינות מהמיטה , משתדלת לא להעיר את בריאן .
יצאתי מהחדר אל המסדרון הקריר , צעדתי בשקט לכיוון החדר שדין ישן בו .
קול פסיעותי השקטות הדהדו בין קירות המסדרון .
עמדתי מול הדלת החצי פתוחה , דין לא במיטה בטח הוא התעורר כבר .
נשמתי נשימה עמוקה ונכנסתי אל החדר.
החדר ריק ושומם , מצעי המיטה מסודרים , ואין שום זכר לדין .
״דין?״ קראתי אל החדר הריק , בדקתי בחדר האמבטיה , גם שמה אין שום זכר ממנו .
נכנסתי בחזרה אל החדר והבטתי על החדר הריק והנקי , מחפשת אחר זכר כול שהוא לדין .
עניי נחו ונעצרו על המיטה , על המצעים המסודרים נח דף קרוע ממחברת .
התקדמתי אל עבר המיטה והתיישבתי עליה , אחזתי בדף המקופל ופתחתי אותו.

׳אליסון ,
אני כול כך מצטער על אתמול .
טעיתי אני מודה , הייתי שיכור ולא חשבתי בצורה צלולה …
אני מקווה שזה לא יפגע בקשר שלנו , אני אוהב אותך, את כמו אחותי הקטנה .
חזרתי לניו יורק , אחרי אתמול לא ידעתי אם תוכלי להביט לי שוב בעניים .
אני מצטער , מקווה שתסלחי לי .
אוהב , דין ׳ .

״מה קרה ?״ שאל בריאן שעמד ליד דלת הכניסה לחדר .
״דין חזר לניו יורק ״ אמרתי לו וקימטתי את הפתק בידי .
״מה!?״ שאל מופתע , ״איך אני יחזור עכשיו לניו יורק ?״ שאל ונתן מכה חזקה על דלת החדר שהקפיצה אותי במקומי .
״מצטערת״ אמרתי לו , זרקתי את הפתק בחזרה על מצעי המיטה המסודרים וברחתי במהירות מהחדר .
״ אליסון !״ קרא אחרי בזמן שרצתי במהירות במדרגות ויצאתי דרך הדלת האחורית .
צעדתי על הדשא המפריד בין הבית לבין החוף הקטן והלבן ולאגם .
הדשא דיגדג את רגלי היחפות , התיישבתי על החול הלבן באותו מקום בו אני יושבת בכול יום .
אדוות קטנות נוצרו באגם עקב הרוח החמה הנושבת .
השעה כמעט שבע וכבר השמש קופחת מעל ענפי העץ המתנשא מעלי .
קרני שמש בודדות הסתננו מבעד לענפי העץ הגדול .
והינה עוד החלטה דפוקה שמצטרפת אל הרשימה הארוכה שלי של החלטות דפוקות וגרועות .
הינה עוד שריטה בלב , ושוב המוח מציק לי .
׳למה לא המשכת , היית יכולה עכשיו להיות על האופנוע׳ אמר המוח בעצבנות יתרה .
׳אסור היה לנו להמשיך׳ עניתי בתגובה במחשבותיי .
׳למה לא המשכת , היית יכולה עכשיו להיות על האופנוע׳ אמר שוב המוח .
ושוב אני מוצאת את עצמי אבודה , כמו עלה קטן שנאבד ברוח .
אני לא מבינה איך המוח שלי יוצא נגדי , ואומר לי לעשות את ההחלטות הדפוקות האלה , בסוף אני נכנעת מקשיבה למוח ועושה את אותן החלטות דפוקות .
׳ כי אני יודע מה את רוצה ׳ ענה בתגובה.
׳איך אתה יודע ? אני בעצמי לא יודעת מה אני רוצה !׳ עניתי למוח אבל שוב המוח החליט לא לענות ולהשאיר את הנושא פתוח .
אני נשמעת כמו חולת נפש , הרי מי מדבר עם המוח שלו רק משוגעים .
אולי אני כזאת , אולי השתגעתי בגלל הצורך באנדרנלין .
ובאופן קבוע , קצות אצבעותיי מעסות בעדינות את רקותיי כדי להעביר את כאב הראש העז שפקד אותי .
וכאב חד נוסף מפלח לי את הלב , חיבקתי את ברכיי והנחתי את ראשי עליהם .
׳יהיה בסדר ׳ איכשהו המחשבה הצליחה להבליח לראשי , מחשבה שמזמן כבר הדחקתי אל מעמקי ראשי ונעלתי אותה אותה מאחוריי סורג ובריח .
״מה קרה ?״ שמעתי את קולו שבריאן שהתיישב לידי .
אני שומעת את רצף המילים האלה כול כך הרבה בזמן האחרון , ׳מה קרה ?׳
מה כבר יכול לקרות ? שום דבר לא קורה במקום הדפוק הזה .
הבחנתי בדף מקומט בידיו השריריות , הוא קרא את הפתק שדין השאיר .
״אני לא יודע מה קרה בניכם״ אמר אבל ידעתי שהוא כבר הצליח לנחש מה קרה .
״אל תבכי״ אמר וניגב את הדמעות שזלגו מעייני .
הוא חיבק אותי ואני השבתי לו חיבוק אוהב , למזלי יש לי את בריאן .
פרח פורח בתוך שדה קוצים גדול שמתרחב על כול העולם כולו .
אני בעולם הזה לבד , אני וההחלטות הדפוקות שלי , אני ההחלטות שלי ובריאן.
למה הכול ככה ? למה זה קורה דווקא לי? איך זה שכולם מאושרים ורק אני לא?
״אני צריכה להיות קצת לבד״ אמרתי לו ושחררתי את החיבוק .
הוא לא אמר דבר , נשק לראשי וחזר בחזרה אל הבית .
נשארתי לבד , הפעם נשארתי לבד בלי שום דבר אחר , אני , פרח נובל בתוך שדה פורח .
הרגשתי איך הכעס גואה בי , ממלא אותי, זורם בעורקיי , פועם בלבי , ומחורפן אותי לגמרי .
קמתי מהחול הלבן והבטתי מסביבי , אני חייבת איכשהו לפרוק את הכעס הממלא אותי .
בקבוק בירה הקבור חצי מתחת לחול הלבן נצץ לאור השמש הבוהקת במרומים הכחולים .
במשיכה אחת שלפתי את הבקבוק מהחול , הבקבוק זכוכית הירוק הבריק .
לקחתי תנופה עצומה וזרקתי את הבקבוק בחוזקה על העץ הנטוע מאחורי .
הבקבוק התפצח ונשבר לרסיסים בקול התנפצות רמה .
אלפי שברים ורסיסים התפזרו על החול מסביב , מבריקים לאור השמש כמו אבני חן נוצצות .
הרמתי את שבר הזכוכית הגדול והחד ביותר .
בלי לחשוב פעמיים הקרבתי את חתיכת הזכוכית אל העורק הראשי שבידי , בפרק כף היד .
לחצתי את השבר החד כנגד העור שלי , דם אדמדם הבליח מהחתך , לחצתי חזק יותר .
ההרגשה שזה נתן הייתה עילאית כמעט דומה להרגשה שהאנדרנלין נותן .
דם נוסף זלג מהחתך , דם אדום סמיך נזל וטיפטף על החול הלבן בטיפות גדולות ואדומות .
״מה לעזאזל את עושה ?״ הרגשתי יד חזקה תופסת את ידי הפצועה , ויד נוספת לוקחת את השבר זכוכית מידי .
במהרה מצאתי את עצמי בוכה בתוך זרועותיו של בריאן .