אני והחבר'ה-פרק 18

~דרק~
המצב ביני ללירון כל כך… מוזר. אין לי מושג מה היא רוצה שאני אעשה. מה אני רוצה לעשות. זאת אומת היא בחורה נהדרת, אבל אם אני אכנס איתה למערכת יחסים בלי להיות בטוח, אני אפגע בה. כל החיים כל ךכ מבולגנים עכשיו. אלכס וסיימון ביחד, זאת אומרת כולם ידעו שזה יקרה בסופו של דבר. אבל עדיין כל העניין כל כך… משונה. ואלוהים יודע איפה מקס עכשיו, בטח באיזה בר, שותה את נשמתו בזמן שאנחנו תקועים בבית ספר, עובר אליו עוד אחד מה"משברים" שלו. זה בטח כלום כרגיל, אבל הפעם משהו שונה. זה פוגע בכולנו, מקס בדרך כלל שומר בבטן את הדברים שהוא יודע שהם סתם מטופשים. והפעם צרח אל כולנו. והרביץ לסיימון. אין לי מושג מה עובר אליו אבל אני מקווה שזה יסתיים בקרוב
זה מתחיל ממש להציק

~מקס~
"דוקטור רובינס!" האחות קוראת בשמי "מה קרה?" שאחות צועקת את השם שלך זה אף פעם אף טוב.
"אמבולנס הגיע, הולך רגל אם פצעים קשים" אני רץ, שיט! במשמרת הלילה אף פעם לא קורה כלום!
דלתות האמבולנס נפתחות. הפנים של הבחור המסכן נפוחות לגמרי, העור במצב סביר אבל מה שבאמת מדאיג אותי זה הדימום מזווית הפה שלו. סימן לפגיעה באברים הפנימיים. "אני לא מוסמך להתמודד אם זה! אני רק מתמחה!" האחות דוכםת לי גיליון רפואי ליד. "טוב הרופאים הבכירים בדרך. בינתיים, תשתדל לא להרוג אותו." אני בולע רוק ומתחיל לצעוק שמות של תרופות. "יש לו חבלה ענקית בצד הגוף, סבירות לצלעות שבורות ונזק לאיברים הפנמיים!" מעבירים אותו לטיפול נמרץ.שם למרבה המזל יש מישהו יותר מומחה ממני. ככה שאני עושה מה שאני טוב בו. עומד ליד המיטה ועושה מה שאמרים לי. אחרי חצי שעה אנחנו מצליחים לייצב אותו. ולהעביר אותו לאשפוז. אני ניגש אל הרופאים הבכירים. "אז… מה אתם חושבים צריך לנתח?" אחד מהם פונה אלי בנימת זלזול. "אי אפשר לדעת עדיין גאון. קח אותו לסי טי." זה מה שאני עושה. הבדיקות מופיעות אל המסך. "או שיט." אני מסנן "זה לא טוב בכלל.