אני ולונה: פרק שישי

"הוד רוממותו יראה אותך עכשיו." קול לוחש מבין הצללים, ואני לא יכולה שלא לתהות מה לעזאזל אני עושה פה, לא רק בגלל שאני לא יודעת למה הגעתי לפה, אלא גם איך, זאת אומרת, לפני שנייה יצאתי מהכיתה בה התגרתי בג'יימס, ולפתע אני פה, במעמקי האדמה כנראה עומדת להינזף על ידי השטן בכבודו ובעצמו.
אני עוברת את דלתות האבן הכבדות ולא יכולה שלא לשים לב לחום, בעיקר בגלל שלרוב אני לא יכולה להרגיש אותו, זה לא שאני קופאת מקור בכל רגע נתון, אך לא הרגשתי חום בשום מקום מבלד פה כבר שנים, אני חושבת שזו עוד תופעת לוואי מוזרה של חזרתי לחיים, כמו חבר בלתי רצוי שמחליט להצטרף בכל מקרה.
אני מסתכלת על הקירות סביבי, כל אחד מהם מציג רגע אחר מהיסטוריה, מלחמות, מגפות, כל דבר רע שאי פעם קרה מונצח על הקירות האלו, אך אני חוששת שזו לא הייתה בחירתו של לוציפר להציג את כל זה, זו פשוט הייתה דרכו של העולם להזכיר לו מי הוא עכשיו, להזכיר לו, שכל אלו הם מעשי ידיו, ושהוא כבר לעולם לא יהיה מלאכו האהוב של האל.
כאשר אני מגיעה אל מקום מושבו, אני עוצרת ומחכה שהוא יתחיל לדבר, מניחה שאם הוא הביא אותי לכאן יש לו סיבה מסויימת, ואני יודעת שעדיף לא לזרז אותו.
"אני כל-כך שמח שהצלחת להגיע." הוא אומר וחיוך שובב על שפתיו, אך משום מה אותה שובבות לא מגיעה אל עיניו, הן נראות כמעט מתות מהמקום בו אני עומדת, אך אולי זו פשוט השתקפות של מה שהוא עכשיו, צל חיוור של המלאך שהוא פעם היה.
"לא הייתה לי הרבה ברירה." אני עונה ובוחנת אותו, מקווה שזו תהיה אחת הפעמים האחרונות שאני אאלץ לעשות זאת, עורו היה בגוון של דבש פראי, מקסים בצורה יוצאת מן הכלל אפילו במקום הזה, עצמות לחיו היו מסותתות בצורה מושלמת, ועיניו עוצרות הנשימה חפרו עמוק בתוך נשמתי, מחפשות דבר מה שכבר מזמן לא נמצא שם, מחפשות את התמימות שהייתה שם פעם, את הפגיעות.
אני חייבת להודות שעם מראה כמו שלו, הייתי חושבת שהוא קופידון לפני שהייתי מוכנה להודות שהוא משהו הרבה יותר גרוע.
"את כנראה צודקת," הוא אומר וחיוכו הופך להיות מעט צדדי יותר, נחמד יותר מאשר שובב."אבל רציתי לדבר איתך לגבי ההסכם בינינו." אני מזעיפה פנים כמעט מיד, יודעת שהוא מדבר על ההסכם החדש ושאין מצב שהוא משחרר אותי מההסכם הראשוני שלי, שאני אבודה.
אני מביטה ישר בעיניו, לא נרתעת לרגע אחד, בזמן שאני מקלקלת את עצמי על כך שלא פעלתי מוקדם יותר, על כך שלא זרקתי את ג'יימס אל לוע האריה בשביל להציל את העור שלי.
"מה איתו?" אני שואלת, קולי יציב אך ברור לשנינו שבפנים אני משקשקת מפחד, אך לא ממנו, אלא מההשלכות של ביטול העסקה שלנו.
"את לא מוכנה לקיים את החלק שלך בעסקה ומשום כך אני חושב שאנחנו צריכים לבטל אותה." הוא אומר ואני כמעט מוכנה להישבע שראיתי ניצוץ של משהו בעיניו, רגש שהוא יותר משעשוע או אטימות, משהו חדש.
"אתה לא נתת לי הגבלת זמן ולכן יש לי את כל הזמן שבעולם," אני אומרת ואז עוצרת לרגע לחשוב."טוב, יש לי לפחות עוד חמישים שנה לפני שהוא יתפגר, ככה שאין לך שום סיבה אמיתית לבטל את העסקה שלנו, לא עכשיו בכל אופן." אני מוסיפה ומשלבת את ידי בנחישות, אני לא מוכנה להתפשר הפעם, זה הכל או כלום.
עיניו נראות כועסות לפתע, כאילו הוא לא מבין איך אני יכולה להיות כל-כך שקולה ברגע כמו זה, כאשר הוא מאיים להרוס הכל, למוטט את כל מה שנשאר מעולמי.
"יש לי סיבה נפלאה לבטל את העסקה הזו." הוא אומר לפתע, תווי פניו היפים מאבדים את ייחודם כאשר הזעם תופס את מקומו על פניו.
"מה היא?" אני שואלת, מתה לדעת מה יהיה התירוץ שלו הפעם, אני מנסה לעזוב כבר שנים, אני מנסה להסתלק מהרגע בו הבנתי במה הסתבכתי, אך איכשהו תמיד היה לו תירוץ, תמיד היה עוד מה לעשות לפני שאוכל להשים את כל זה מאחורי.
"אני לא יכול לתת לך ללכת,"הוא קם ממקומו, ולפני שאני מבינה מה קורה הוא עומד לפני."אני יצרתי אותך," הוא מוסיף ידו אוחזת בצווארי, אך לא בצורה רומנטית אלא כפי שמישהו יתפוס בצווארו של כלב."אני נתתי לך את הגוף הזה, את החיים האלו, את לא יכולה לעזוב אותי."הוא מביט בי במבט ההוא שוב, ואני סוף סוף מבינה למה הוא מתנגד לעזיבתי, אני כמו כלב נאמן וזקן שהוא אוהב אך לעולם לא יהיה מוכן להודות בזה.
הוא יבעט בי ויתאכזר אליי, למרות שזה ישבור את ליבו מעט יותר בכל פעם, אך הוא לא יכול לעשות נגד זה דבר משום שזו פעולה אשר כבר מושרשת עמוק באופיו, והוא לא יוכל להספיק עד שכבר לא יהיה במה לפגוע, אני רק מקווה שאני אוכל לעזוב לפני שיהיה מאוחר מידי.
"אתה הבטחת לי עסקה," אני אומרת וקורעת את עצמי מאחיזתו."אז אלא אם כן אתה רוצה להוסיף שקרן לרשימת התארים המרשימה שלך, אני מציעה לך לקיים את ההסכם שלנו."