אני ורק אני- פרק 40

פקחתי את עיני בעייפות ומצמצתי
רועי שכב מולי והסתכל עליי
הוא חייך,
"היי" חייכתי אליו "כמה זמן אתה ככה?"
"כמה זמן" הוא ענה, לא מוריד את מבטו ממני
צחקתי צחוק קטן "אתה רציני?"
"למה שאני לא יהיה?" הוא אמר והתקרב אליי
"אה…" עצרתי אותו "תן לי לצחצח שיניים לפחות"
"אהה.. לא אכפת לי" הוא קרץ
חייכתי וקמתי מהמיטה "לי כן"
הוא קם אחרי והתמתח
הלכנו לצחצח שיניים ואחרי זה רועי נשאר אצלי עוד שעתיים ובסוף הוא הלך
~נקודת מבט דיוויד~
ירדתי במדרגות, לחדר אוכל
"יואו דיוויד" מישהו קרא לי, זה היה שון
שון- הוא החבר היחיד שלי באכסנייה/פנימייה הזאת, הוא גם בא מהאזור שלי אז אנחנו מרגישים יותר קרובים מאשר לשאר הילדים פה.
"שון, היי" אמרתי לו
נכנסנו לחדר, לקחנו מגש ואוכל והתיישבנו באחד השולחנות בסוף החדר, לבד.
דיברנו ואכלנו שפתאום הטלפון שלי צלצל, זה היה אבא שלי
"דן" הוא התחיל ברגע שעניתי לשיחה
"דיוויד, לא דן" התלוננתי
"אני קורא לך דן"
"נו.. מה אתה רוצה?" הייתי חסר סבלנות
"רציתי להודיע לך שמכרנו את הבית"
"זה נהדר אבא, אז מתי אתם מגיעים ומוציאים אותי מהחור הזה?"
הוא שתק
"לפחות שבועיים דן, אולי יותר"
"אז לא היית צריך להתקשר" עניתי באדישות
"רגע, דן!" הוא צעק
"מה?"
"דיברת עם דניאל?"
שתקתי
לבסוף אמרתי בהחלטיות "לא"
"אם יצא לך לדבר איתה… אל תגיד לה כלום"
הופתעתי
"לא נראה לך שמגיע לה לדעת את האמת?" שאלתי
"דן, זה לא כזה פשוט..-"
"זה כן!, מגיע לה לדעת את האמת!, זה לא בסדר" כעסתי
"אז אני מניח שאתה מכיר אותה" הוא אמר באיטיות
"זה לא משנה עכשיו" התחמקתי "ביי"
וניתקתי את השיחה
"מה קרה?" שון שאל אותי
"לא…לא משנה"
"זה קשור לדניאל הזאת?" הוא שאל
הוא מכיר אותי טוב מדי…
"כן.." נכנעתי
"אם אתה שואל אותי, אתה צריך לספר לה את האמת" הוא אמר ונגס בתפוח שלו
"אתה חושב?" שאלתי
"זה מה שאני הייתי עושה"
חשבתי על מה שהוא אמר במשך כל היום
באיזשהו שלב, בערך בחמש אחרי הצהריים, החלטתי ללכת
ולפני שהבנתי מה אני עושה, כבר הייתי מול הדלת של דניאל