אני ורק אני- פרק 57

~נקודת מבט שון~
"אז מה נראה לך שאני צריך לעשות?" קולו של דיוויד העיר אותי מהמחשבות
הסתכלתי עליו בבלבול
"על מה שדיברתי איתך עליו בחצי שעה האחרונה…" הוא ניסה לרמוז
המשכתי להיות מבולבל
הוא נאנח "עם דניאל"
"אה…. זה" אמרתי בקרירות
"מה נראה לך שאני צריך לעשות?" הוא דחק בי
"מאיפה אני יודע… מה שבא לך, למרות שלפי דעתי היא בעניין של הרועי הזה לגמרי" עניתי באדישות
"טוב… אתה עזרת לי…." הוא מלמל בציניות מובהקת ונשכב על המיטה באנחה מהורהרת
עשיתי כמוהו ובהיתי בתקרה
"אם הוא לא יחזור, נראה לך יהיה לי סיכוי להיות איתה?" שמעתי אותו מהרהר בקול
נשכתי את שפתי ולא עניתי
"טוב מה יש לך?!" הוא צחק והתיישב
"מה יש לי?" לא הבנתי
"לא יודע. מאז שהראיתי לך איפה דניאל גרה כדי שתבקש סליחה על מה שלא עשית אתה מתנהג מוזר" הוא אמר בקול חשדני
"אוי דיוויד תעשה לי טובה!" נאנחתי
"אתה… אתה יודע..?" הוא מלמל "מרגיש אליה משהו?"
קפאתי לשנייה, אבל אז הכרחתי את עצמי לפסול את דבריו "ממש לא! נראה לך?"
הרגשתי את המתח באוויר פוחת בהדרגה
"נראה לי אני אתן לזה עוד שבוע, ואז אני פשוט אלך אליה ואעשה את זה" הוא החליט
הרגשתי את הלב שלי מתחיל לפעום מהר
"לך על זה" תמכתי בו והרגשתי צביטה בלב "אבל קודם תבקש ממנה סליחה"
הוא הנהן
לפתע הרגשתי רטט בכיס של המכנס, שלפתי את האייפון ועניתי לשיחה מהמספר הלא מזוהה
"הלו?" שאלתי
"שון?" זה היה קול גברי
"זה אני" אמרתי בהיסוס
"זה רועי, חבר של דניאל"
שיט.
~נקודת מבט דניאל~
אני מפגרת. נקודה. אין מישהו שיכול לערער על זה.
למה אמרתי לו את זה בכלל? לפעמים אני לא מבינה את עצמי
"דניאל הכל בסדר?" שמעתי את אמא קוראת לי מהסלון
"כן!" עניתי לה ונשכבתי בתיסכול על המיטה
מה אני הולכת לעשות עם רועי?!? נפרדנו בכלל? אני לא מבינה כלום, הכל כל כך מסובך
קימטתי את הפתק עם המספר של הבית של רועי ששון הביא לי וזרקתי אותו לפינה של החדר בעצבים
לא ראיתי אותו שבועיים! והוא פאקינג בניו יורק! כולן בטח נמרחות עליו…
שמעתי את הדלת נפתחת וקולות מעומעמים של אמא שלי מנהלת שיחה עם קולות שלא זיהיתי
פתאום הדלת של החדר שלי נפתחה ונוי, אדם, אלון, שיר, ועומרי פרצו לחדר שלי בסערה
"דני יפה שלי!" נוי קפצה עליי בחיבוק
"היי" חייכתי אליהם חיוך עייף "מה אתם עושים פה?"
"באנו לראות מה איתך…. עם כל הדברים המפתיעים שקרו לאחרונה" שיר הסבירה בקול נעים
הרגשתי גוש בגרון. זה נחמד מצדם והכל אבל… אני הכי צריכה את רועי איתי
לא שמתי לב לדמעה קטנה שזלגה על לחיי
"או… דני…." נוי מלמלה בעצב וחיבקה אותי חיבוק אוהב
השאר מצאו להם איפה לשבת בחדר הקטנטן שלי
"את יודעת למה הוא עזב?" היא שאלה
נענעתי את ראשי לשלילה, אני לא הולכת לחשוף אותו
"והוא לא אמר לך כלום?" היא שאלה בקול רך.
"הוא בא לישון אצלי… ויום למחרת הוא פשוט….הלך" מלמלתי בעצב
"זה ממש מוזר…" אדם מלמל "מעניין מה קרה"
"הלכתי אליו לפני כמה ימים… הדלת נעולה ואף אחד לא עונה" אלון הוסיף
הנהנתי בעצב
"שמעתי שאבא שלו הוציא אותו מהבצפר" שיר סיפרה "הוא עבר דירה או משהו?"
אף אחד לא ידע מה לענות על זה
השפלתי את מבטי למיטה בעצב
שיר באה וחיבקה אותי מהצד השני
שתקנו
"אתם כאילו…. נפרדתם?" עומרי שאל לבסוף את השאלה שכולם רצו לשאול אבל לא העזו
"אני…אני לא יודעת" מלמלתי בעצב
"אני הולך להרביץ לו כשהוא יחזור" אלון חייך אליי חיוך תומך
"גם אני" נוי חייכה אליי וקמה מהמיטה
היא פתחה את הארון שלי והחלה לחטט בו
"אם זה יעזור, את ואני הולכות בשישי לשופינג" היא הודיעה וטרקה את הדלת של הארון
גיחכתי ומלמלתי משהו שנשמע כמו 'בטח'
"וכדי להוציא אותך מהדיכי, חצי מההוצאות עליי!" היא הודיעה בקול חגיגי
"לא, זה ב-" היא עצרה אותי "שש..! זה כבר נקבע"
נאחנתי והתיישבתי על קצה המיטה
"ועכשיו…." נוי התחילה "נגריל נושא שקיות" היא חייכה חיוך ערמומי
הבנים הסתכלו אחד על השני במבטים מפוחדים וברחו מהחדר
"אדם! נבחרת!" נוי צעקה לו בזמן שאני ושיר מתפקעות מצחוק
"עומרי אמר שהוא מתנדב אז…." אדם נכנס לחדר במבט 'מתנצל'
"ששש!, אתה נבחרת" היא אמרה והתקרבה אליו, מקרבת את פיה אל פיו
הוא הסתכל עליה במבט נבוך
"עומרי התנדב" הוא אמר שוב
היא התרוממה על קצות האצבעות והסתכלה לו בעיניים, נצמדת אליו
"אז אני פשוט אלך לעומרי…" היא התגרתה בו והתקדמה לכיוון המסדרון
"היי!" הוא קרא ומשך אותה בחזרה אליו
היא הסתכלה עליו במבט תמים
"אני יבוא" הוא נאנח
"יש!" היא קפצה עליו בנשיקה סוערת
"בואי נצא" שיר לחשה לי
גיחכתי בשקט והתחלנו להתקדם לכיוון הדלת
שפתאום הטלפון של נוי צלצל
היא התנתקה מאדם וענתה לטלפון
הנהנה כמה הנהונים וניתקה
"דני אנחנו צריכים ללכת…" היא הודיעה בקול עצוב
אלון ועומרי הופיעו בדלת עם עוגיות שוקולד שאמא שלי הכינה
"שמנים" אדם צחק
"יש על השולחן אם אתה רוצה" אלון ענה לו ואכל את העוגייה בתאווה
נוי ושיר ואלון חיבקו אותי והתקדמתי איתם לדלת של הבית
אדם חטף עוגייה מהשולחן בלי שאף אחד ראה והניח את אצבעו על שפתיו כשראה שראיתי אותו
גיחכתי ונפרדתי ממנו
הם ירדו במדרגות ונעלמו לתוך רכב כסוף, הם התחילו לנסוע שפתאום הם נעצרו
שיר יצאה מהאוטו וקראה לי
"מה?" עניתי לה וירדתי במדרגות
"אה… לא משנה מצאתי אותו" היא נופפה לי בפלאפון שלה וחייכה חיוך מתנצל
"ביי….." נפרדתי ממנה בחיוך וצפיתי ברכב מתרחק עד שהוא נעלם באופק
התיישבתי על ספסל שהיה במרחק 2 מטר ממני ונאנחתי
בהיתי באוויר וחשבתי על רועי
פתאום איש בשנות העשרים לחייו התיישב לידי בספסל
הוא היה לבוש בחליפה שחורה ומהודרת עם עניבה בצבע אדום כמו דם
העפתי בו מבט מופתע
הוא היה די חתיך… טוב, מאוד חתיך
היה לו שיער שטני מבולגן וממש קצת זיפים, עיניו היו מן שילוב של כחול, אפור, וירוק
"אני ליאו" הוא אמר פתאום, קולו היה נעים וידידותי
"דניאל" הצגתי את עצמי בבלבול
"תראי, אני לא אתחיל לחפור עכשיו אוקיי? אני אתרכז בעיקר" הוא אמר בקול רציני
חשד חדר לליבי "אוקיי?" מלמלתי בלי הבנה
הוא הסתובב והביט לי בעיניים, הרגשתי שהעיניים המיוחדות שלו חודרות לי לראש
"אין טעם לשקר אחד לשנייה," הוא המשיך
התרחקתי ממנו קצת בתנועה כמעט בלתי מורגשת
הוא גיחך "אני צריך את כל המידע שיש לך על רועי, אני מניח שאת יודעת מי זה, איפה הוא נמצא, מספרי טלפון… את מבינה את הכיוון" הוא אמר
קפאתי בהלם, אני חייבת להגן על רועי, אני לא יכולה לחשוף אותו, אני חייבת לחשוב על כל מילה שאני מוציאה מהפה
"אני לא בקשר עם רועי יותר" אמרתי בביטחון מפתיע
"אמרתי שיהיה פשוט יותר אם לא נשקר" הוא 'כאילו' הזכיר לי והדגיש את ה'לא'
"אני אומרת את האמת, הוא היה אצלי בלילה, וכשהתעוררתי הוא נעלם, מאז לא ראיתי אותו יותר"
"אני חושב שיש עוד חלק שאת לא מספרת לי" הוא אמר בקול מאיים
"אני חייבת לך משהו?" שאלתי בארסיות שאין לי מושג מאיפה הבאתי אותה. התחלתי להילחץ שוב כשהבנתי שהוא בטח מאלו שאבא של רועי הסתבך איתם
הוא פשוט צחק צחוק משוחרר ונעים לשמיעה
"את לא חייבת לי שום דבר, אני פשוט מבקש את זה לטובתו," הוא אמר
" מעניין למה אני לא מאמינה לזה.." מלמלתי בציניות
הוא גיחך והפנה את מבטו לכביש "אם הוא יוצר איתך קשר, אני מבקש לפנות אליי" הוא אמר וקם
"הוא נפרד ממני אתה יודע" פלטתי פתאום "הוא השאיר לי פתק אחרי שהוא הלך" אמרתי בקול שבור ומזויף, אבל אז נזכרתי בפתק האמיתי שהוא השאיר והרגשתי את עיניי שורפות מדמעות
הוא הסתכל עליי במבט שלא הצלחתי לפענח ולבסוף הרכיב משקפי שמש שהחמיאו לו מאוד
הוא שלף פתק קטן עם המספר שלו
"תתקשרי" הוא אמר בקצרה והסתובב
קמתי אחריו בעצבים
"אני לא יודעת מאיפה צצת לי עכשיו אוקי?! אבל הוא לא הולך ליצור איתי קשר, אני לא הולכת לראות אותו יותר!" אמרתי וקולי נשבר, כשסוף סוף אמרתי את מה שחשבתי עליו מאז אותו רגע שקראתי את המכתב. הדמעות זלגו מעיניי בלי הפסקה ובלי שליטה
הוא עצר והסתכל עליי, לאחר היסוס קל הוא התקדם אליי ותפס בכתפי
"תרגעי, ולכי לישון" הוא אמר בקול רך
הסתכלתי עליו וצחקתי בזלזול
"אני אפילו לא מכירה אותך! חמישים אחוז אתה איזה פדופיל חתיך, אל תיגע בי" אמרתי בקול קפוא והעפתי את הידיים שלו ממני והתקדמתי לתוך הבניין
משאירה את הליאו המוזר הזה המום מאחורי