אני לא מת פרק 1 חלק 2

שחר:
שחר התעורר, הוא שמע את הפלאפון של ליאור צורח את השיר של שירי מימון אהבה קטנה,
"יו אחי מזה השיר הזה? תתעורר מהחלום, השיר הזה ישן בטרוף", ליאור אפילו לא שמע אותו, הוא המשיך להאזין למוזיקה שלו,
שחר שם לב רק עכשיו כי באוטובוס יש שקט מביך
"דור, מה קורה?" שאל,
"יש בעיה בחדרים" שיתף אותו,
"מה? חסר חדר?" שאל שחר,
"לא, מה פתאום" ענה דור,
"אז?" חקר שחר. לאלינור אין חדר", הסביר לו דור, "אז שתצטרף לקבוצה" הציע שחר.
"ופה אחי, טמון הבעיה", אמר דור,
"אין פה שום בעיה, ניקח אותה אנחנו. יש מקום?" אמר, שאל שחר,
"מה קרה לך? זה יהרוס לנו ת'תדמית,
מלך לא מדבר אם שפחה!" השתומם דור,
"נו דור, בחייאת מתפוצץ לי הגב והראש, בוא נסיים אם זה ונרד כבר," התעצבן שחר, "אחי אתה באמת רציני?" שאל דור בפקפוק והרים גבה כדי לציין את גודל השאלה הנשאלת,
"נו… שתי לילות לא ביג דיל, את החופש במילה עושים ביחד, יומיים לא יהוו מכשול", דור הרים כתפיים, "מה שתירצה, אתה המחליט, רק שאתה רב עם בר, לי אין כוח, אני לא בטוח שהיא תתלהב להביא עוד משהיא שהיא לא משלנו, ושאתה הוא זה שרוצה אותה, אל תשכח בנות מוצאות משמעויות שבחיים לא חשבת עליהם, סיים דור את דבריו.
"את בר תשאיר לי". אמר שחר,
"בר" הודיע לה, "אלינור איתנו" היא עשתה פרצוף סובל,
"שיהיה, אבל היא במיטה בפינה, ברור! מוסכם על כולם" קבעה לקבוצה המצומצמת שהתקבצה לידה,
"שוהם תעשי טובה, לכי תגידי למורה, נמאס לי לצרוח, כואב לי הגרון, והטיול עוד בקושי התחיל," התלוננה, שהם גלגלה את עיניה וצרחה למורה,
"המורה, היא יכולה להיות איתנו, המורה הודתה לה ושיבחה אותם, דור צרח אליה, "עכשיו אפשר לרדת מהאוטובוס" "בבקשה" אמרה המורה, ושאר מילותיה נבלעו ברעש התלמידים הקמים ונדחפים,
"ולא לשכוח עוד עשר דקות ארוחת ערב" צרכה המורה, בידיעה שאת המילים האלה כולם ישמעו.
שי:
שי ניסה להתנער מהמצב רוח החולמני שתקף אותו, הוא לא רצה להניח לאיש מחבריו לצחוק לו, אבל המריבה האחרונה של הוריו שוב ושוב עלתה לנגד עיניו והסיחה את דעתו,
נמאס לו כבר לשמוע בכי, האשמות, וצעקות.
למה הם לא לוקחים אחריות ותופסים את עצמם בידיים?
כמה הרצאות הם נתנו לו על לקיחת אחריות?! והם? דבר אחד מוציא אותם משווי משקל.
זאת התנהגות של מבוגרים אחראים? מתקוטטים כמו זוג זאטוטים?
מאז שלינוי נאנסה הם לא מסוגלים לעשות דבר חוץ מלהאשים אחד את השני במצב שלה.
את מצבו המשפחתי ידע שחר בלבד, הוא לא ידע עם מחלתו של שחר היא זו שגורמת לו להיות מתחשב, מבין, ושומר סודות, הוא לא הכיר ולא פגש מעולם, את מלך התיכון מתנהג ככה, והוא פגש מלכים רבים, הוא בעצמו היה המלך לפני שחר.
בתחילה באמת עצבן אותו ששחר רק בא, ותוך שבוע הוכתר כמלך השכבה, הוא לא ציפה ששחר יהיה כל כך נחמד, הקסם והעליונות באו לו בטביעות.
מה שהוא בחיים לא היה עושה מחשש של פגיע בכבוד, שחר עשה בלי לחשוב, בידיעה שמקומו שמור לו.
מאז ששחר עלה לארץ הם נהיו חברים טובים, עד שאפילו לבתי החולים שחר לקח אותו לפעמים, דבר שהיה מרגש בזמנו ואחר כך רדף אותו במשך ימים,
הבכי והצרחות שלו הרעידו אותו,
הוא ראה את האזיקים סוגרים על הידיים והרגלים מונעים ממנו לזוז יותר מחצי סנטימטר ונרעד.
,אוי מדהים' חשב שי,
נסתי לא לחשוב על ההורים אז חשבתי על שחר, ,פשוט נפלא.
הם נכנסו לחדר ברעש וצלצולים,
על המיטה של בר היה מתנה ששחר הביא לה לכבוד הטיול, מן טקס חובה בכל פעם שהם יוצאים.
"שחר איזה חמוד" בר קראה בהתרגשות כאילו מופתעת מקיום הטקס, שחר הרים את היד והשתיק אותה, משום שהיה בעיצומה של שיחה קולנית במיוחד עם חבר בצרפת.
בר גלגלה עיניים בחוסר אונים ועיסתה את כתפיו, הוא התפנה רק כדי להביא לה נשיקה וחזר להתעסק עם השיחה שלו מתעלם מהסובב אותו.
אלינור:
אלינור ישבה חרש במיטתה וקראה ספר, "איזה לוזרית" בר סיננה לעברה מנצלת את העובדה ששחר לא נוכח בחדר כך שהיא לא צריכה לשמור על חזות נחמדה.
שחר שהיה נזעם מהדברים ששמע בפלאפון עזב את החדר,
מתיר ללא מחשבה שנייה את אלינור לבדה, ושוכח כי חבריו אינם פתוחים לקבלת חברים חדשים ועלולים להיות מעט תוקפנים,
קולו נישמע לא פחת טוב מאשר כשהיה בפנים בעומדו מתחת לחלון.