אנסטסיה-הקדמה

שנת 2000, רוסיה, מוסקבה.
ממש קר פה במוסקבה, ההורים שלי עובדים עכשיו ואני נמצאת בבית עם היומן שלי.
אני אנסטסיה רוסטובסקי, נולדתי באוקריאנה ועברתי עם משפחתי לרוסיה ובקרוב אנחנו עומדים לעלות לישראל. אני רוצה לחזור לאוקריאנה, היה שם יותר כיף, עד שהוריי הכריזו שעוברים לרוסיה ונאלצתי לעזוב את חבריי לטובת נסיעה לרוסיה, ברוסיה לא ממש כיף, שאני תמיד יוצאת מהבית ומסתובבת ברחוב אנשים מפנים אליי את מבטם, ואז אני בורחת לסמטה שלייד הבית שלי. אני בת 12, גיל לא נחמד ממש.
"אנג'י! אנחנו בבית!" אבי נכנס לחדר. אנג'י זה כינוי שאבא נתן לי. אין לי מבטא רוסי מאחר שלמדתי איך לדבר נורמאלי בלי ה"רר" הזה, אני לא אוהבת מבטא רוסי, אבל אימי אמרה פעם שלכל עלמה מנומסת ואצילית, אפילו לנסיכה שאני קרויה על שמה יש מבטא רוסי, כי זה דבר אצילי ומכובד, לדעתה. אני עצלנית, מוזרה, חברותית, מהירה יחסית ואוהבת לאכול כל מה ששמים לי על הצלחת.
"אבא!" צעקתי. לאבא שלי קוראים מיכה, אבל אני קוראת לו מילכה, זה כינוי שהמצאתי לו בעקבות כך ששפך שקית מלח וכך עלה במוחי הרעיון.
"אנג'י, הטיסה מחר בשש בערב, אני מציע שתתחילי לארוז" אמר, שמטתי את ראשי בעצב.
"מה קרה, נסיכתי?" שאל והתקרב לכיווני.
"אני לא רוצה לעזוב שוב..אני אהבתי יותר את אוקריאנה, אבל רוסיה היא כמו הבית השני שלי" שיקרתי. רוסיה היא לא באמת הבית השני שלי, זה בשביל שאני לא אעזוב לישראל, שמעתי שיש שם המון בנות סנוביות ובנים ששותים המון יין וודקה, אני לא רוצה לעבור לשם, לא, פשוט לא.
"אנג'י חמודה, זה לא לבחירתינו, קיבלתי עבודה בישראל ואנחנו נוכל להרוויח יותר כסף" אמר, ברגע זה חשתי בצורך לפלוט קללה ולסטור לאבי בלחי, אבל התאפקתי שלא.