אקדמיה לנכחדים: פרק שני

נכנסתי אל החדר אפילו בלי לדפוק, פשוט התפרצתי פנימה, ידעתי שאם הן נמצאות שם, לא יהיה איתן אף אחד אחר, אני מניחה שזה בעיקר בגלל שאלנה לא רואה צורך לנסות ולהתחבר אל אנשים, ובגללה גם מארי לא עושה זאת, היא נשארת נאמנה לאחותה.
"אתם כאן." אני אומרת, גבי לחוץ אל הדלת ואני מרגישה כיצד אני מחליקה מטה, לאט-לאט, אני לא בטוחה למה אני מגיבה כך, אך אני מניחה שזו הדרך שלי להתמודד עם מה שקרה, הדרך שלי לעכל הכל.
"מה קרה?" מארי שואלת, בזמן שאלנה פשוט מביטה בי, יש משהו מוזר במבט ההוא, כאילו היא יודעת מה אני עומדת לומר.
"מצאו מישהי מתה בחצר האחורית, לפני כמה דקות," אני אומרת, יודעת שאני לא אמורה לדעת את זה,אך אין הרבה דברים שאפשר להחביא ממני."אני מניחה שפשוט באתי לבדוק שאתן בסדר." אני אומרת ומנסה לנשום, רצתי את כל הדרך לפה, ואני חוששת שהריאות שלי לא רגילות להתעמלות שכזו, או התעמלות בכלל.
ידעתי שביילי ואיווי יהיו פה בקרוב, לא יכולתי לרוץ לשלוש מקומות בו זמנית, אז סיסמתי להן בזמן שרצתי לפה.
"למה חשבת שזו אחת מאיתנו?" שואלת אלנה, והיא ומארי מחליפות מבט, הן עושות את זה הרבה, במיוחד כשהן חושבות שאני לא שמה לב, אבל לא אכפת לי, בעיקר משום שאני לא כל-כך חשובה להן, היו להן חיים הרבה לפני שהן הכירו אותי, ויהיו להן חיים אחרי שאני אצא מהם.
"לא יודעת, משהו בי פשוט צעק שאני צריכה לוודא שאתן בסדר." אני אומרת ומושכת בכתפיי.
במחשבה לאחור, מה שעשיתי היה די מטומטם, אבל פחדתי לגלות שאחת מהן מתה, בעיקר משום שלא רציתי לגלות מה אחת מהן תעשה בלי החצי השני שלה.
אני מביטה בהן ורואה כי הן מחכות שאסיים ואלך, אני לא מתווכחת, אני יודעת שזה לא ישנה שום דבר אז אני פשוט קמה והולכת, אפילו לא טורחת לטרוק את הדלת אחריי.
אני יודעת שאלנה לא מתה עליי, אך אני לא מבינה למה היא חייבת להעביר גם את מארי לצידה, אני מניחה שזה קטע של אחיות, אשר אני כבת יחידה לעולם לא אבין.
אני לא יכולה לחשוב על סיבה למה הן ירצו לבודד אותי מהן, אולי, אני פשוט לא מספיק טובה בשבילן, אני תמיד קולנית מידי, או חצופה מידי, או נועזת מידי, הרבה פעמים, אנשים אומרים לי את זה, שאני "יותר מידי", אז למה לעזאזל אני לעולם לא מספיק?
"היי!" קול מתנשף קורא מאחוריי, וכאשר אני מסתובבת אני כל-כך שמחה לגלות שזו ביילי.
היא לא אומרת עוד דבר, רק מחבקת אותי, היא לא שואלת דבר, היא יודעת שברגע שאני ארגע אני אסביר הכל.
ביילי תמיד הייתה היציבה מבינינו, זו כמובן לא הייתה הדרך היחידה לתאר אותה,היא הייתה גמדה, ובהירה, וחמודה, ואנגלייה, אלוהים, היא הייתה כל-כך אנגלייה.
והיא פשוט הייתה שם, היא תמיד הייתה שם בשבילי, אפילו בתקופות הכי רעות שלי, כאשר היית פשוט בלתי נסבלת, בתקופות שבהן אפילו אני רציתי לעזוב אותי, בתקופות שהייתי מוכנה לקפוץ מבניין רק בשביל להתרחק ממני.
"מה, יש חיבוק קבוצתי ולא הזמינו אותי?" אני שומעת קול נוסף, אני חייבת להודות שאם הייתם שומעים את הקול הזה, הייתם מותאים את עצמכם מהופנטים, הקול הזה היה כל-כך מדהים, עד שמישהו פעם כינה את בעלת הקול סרנה, משום שקולה היה כל-כך מדהים שהוא היה מוכן לקפוץ מקצה העולם רק בגלל שקול כל-כך קסום אמר לו לעשות זאת.
זאת הייתה איווי, איווי שלי, הערפדית הכי מקסימה בכל העולם, היא הייתה כמו החלק הטוב יותר שלי, היא הייתה דומה לי באופיה, אך בלי כול מה שהופך אותי ליותר מידי, היא הייתה בדיוק מה שצריך, לא יותר מידי ולא פחות מידי, היא ידעה מתי בדיחה היא גסה מידי עוד לפני שהיא חשבה עליה, היא ידעה מתי זה לא טוב לצחוק ומתי כדי לשתוק, היא פשוט ידעה מתי לעצור, בעוד שאני תמיד שכחתי כיצד לוחצים על הבלמים.
"מה קרה?" יווי שואלת אחרי זמן שנראה כמו נצח, ואם להגיד את האמת, אני לא יודעת מה לענות לה.
"אני לא יודעת." אני עונה, והן לא שואלות יותר, הן יודעות שיש לי את הקטעים שלי, את הבעיות שלי, ולמרות שאני יודעת שהן לא ישפטו אותי על כך, אני לא יכולה לספר להן, שפשוט הרגשתי בודדה פתאום, כל-כך בודדה, שאני יכולה להישבע שלרגע, אפילו ליבי נטש אותי.
אני לא יודעת למה אני הרגשתי כל-כך בודדה, הרי ידעתי שאני לא אהיה בודדה כל עוד יש לי את איווי וביילי, אך משום מה, מחשבה נוראית עשתה את דרכה אל מוחי ועכשיו אני לא יכולה לעשות דבר בשביל למחוק אותה.
אני לא יודעת מה אעשה אם יקרה משהו לאחת מהן.