אקדמיית אגפנתוס: פרק שישי

אני יודע שאם אני אכנס עכשיו למכונית, אני אנהג עד אשר אהיה רחוק מפה, עד שאגיע למקום בו איש לא יודע את שמי, עד שאהיה רחוק מפה מספיק בשביל לדעת שאני לא מכיר אף אחד, פשוט בשביל להתחיל דף חדש, במקום בו איש לא מכיר את משפחתי ואיש לא יודכל להתנהג אליי אחרת בגללם.
אבל למרות שזה היה רעיון נחמד, אני לא יכול לעשות את זה, לפחות לא עכשיו, הבטחתי לפגוש את שרלוט לארוחת צהריים.
הייתי רוצה לומר לכם שהגעתי בטוקסידו, אם לומר את האמת כמעט הגעתי באחד, אבל אז הבנתי שזו בסך הכל ארוחת צהרים,אפילו לא ארוחת ערב ואם לומר את האמת, אני לא בדיוק בטוח ממש שזו פגישה, לפחות לא אחת מהסוג הרומנטי, אתם מבינים, לא ממש הגדרנו את זה, פשוט הסכמנו להיפגש פה.
אני מעט מתבייש לומר לכם את זה, אך ככל שהזמן חלף והיא המשיכה לא להופיע, התחלתי לפחד שדימיינתי את זה, את הרגע בו היא צעקה לי שניפגש פה היום, או גרוע מכך, שדימיינתי אותה.
"היי." נשמע לפתע קול ושרלוט הופיעה מולי בפתאומיות, היה בה משהו שונה, אני לא בדיוק יכול להצביע על הדבר אשר היה שונה, אך משהו בה היה שונה מאותה נערה שפגשתי בנשף באותו היום.
"אני מצטערת שאיחרתי," היא אומרת בזמן שהיא הורידה את הכובע שלה."האוטובוס ניסה ללמוד לשחות." היא אומרת ומחייכת אליי, ואני מבין שהיא כמו הגשם שמחוץ לחלון, היא ספונטנית ובהחלט הייתה יכולה לעזוב בכל רגע, היא יכולה להיעלם באותה הדרך בה היא הגיעה, בפתאומיות ובלי להשאיר יותר מידי סימנים.
"מה קרה לשיער שלך?" אני שואל, ולרגע אחד, אני חושב שהרסתי את זה, בגלל שהחיוך נעלם מפניה, אך הוא הופיע לאחר רגע פעם נוספת, אך הוא היה שונה, הוא לא היה שמח יותר, הוא היה כמעט נוסטלגי.
"חשבתי שהגיע הזמן לשנות." היא אומרת ומעבירה את ידיה בשיער שעכשיו היה כמעט קצר, אהבתי את השיער שלה כמו שהוא היה לפני כן, ארוך ובהיר בצורה כמעט לא הגיונית, אבל אני מניח שהסגנון הזה גורם לה להיראות אנושית יותר, אם כי היא עדיין נראית יפה מכדי להיות אמיתית.
"אתה אוהב את זה?"היא שואלת לפתע בביישנות, ושולחת אליי מבט בעיניה הגדולות, זה היה נפלא, אתם יודעים, הדרך בה עיניה גרמו לה להיראות כל-כך פגיעה, היה בהן משהו שגרם לכם לרצות לעשות הכל בשביל להגן עליה.
"כן, ברור," אני אומר ולאחר מבט זריז החוצה, אני ממשיך."בואי נצא." אני אומר ונעמד לפתע, היא מביטה בי, עיניה מנסות לקרוא אותי, אך היא לא מצליחה, או כך לפחות אני מניח.
"אבל רק-" היא מתחילה לומר אך אז היא רואה את המבט בעיניים שלי, אני מניח שהוא היה נחוש או שאולי קצת משוגע, אך זה לא כל-כך חשוב, בגלל שפחות הוא גרם לה להסכים לבוא איתי.
ברגע שאנחנו יוצאים מהמסעדה הקטנה, אנחנו נעצרים, אני רוצה להגיד לה משהו, אך אני לא בטוח מה, אני רוצה לגרום לה להבין משהו, משהו שאפילו אני לא מבין.
"לאין אנחנו ממשיכים מפה?" היא שאלה אותי, ועיניה נעוצות בי, אני לא בטוח בדיוק מה היא רוצה לשמוע ממני, אני לא חושב שאפילו היא יודעת מה היא רוצה שאומר.
"הכל תלוי בך." אני אומר ומחזיר לה מבט, היה משהו בעיניה, בגוון הכמעט כחול שלהן שגרם לי רצון להישאר פה לנצח, תוקעה ביחד איתה ברגע הנחמד הזה.
"את משונה," אני אומר בסופו של דבר ובוהה בגשם סביבנו."ויפהפייה," אני מוסיף ומזווית עיני אני יכול לראות כיצד היא מסמיקה."ואם לומר לך את האמת, רוב האנשים לא היו יודעים כיצד לאהוב אותך," אני אומר וכמעט אני מוצא את עצמי בוהה בה."אני לא יכולה להבטיח לך שאני אוכל לאהוב אותך כמו שצריך, אבל אני יכול להבטיח לך שאם תתני לי, אני אעשה את המיטב שלי בשביל להצליח." אני אומר, יודע שזה היה הרבה יותר מידי מוקדם בשביל הנאום הזה, נפגשנו לפני זמן קצר כל-כך, אבל אני לא אוכל לחיות עם עצמי אם אדע שפספסתי אותה, אם לא ניסיתי את הכי טוב שלי, אם נתתי לה להיעלם בלי שהיא תדע שהייתי מוכן לעשות הכל בשביל שהיא תישאר.
"בסדר." זאת מילה כל-כך קטנה, שכמעט ופספסתי אותה, כמעט ולא שמתי לב כיצד היא עוזבת את שפתיה, מילה שכמעט והגיע מאוחר מידי.
"סליחה?" אני שואל, אני לא מביט בה יותר, עיניי נעוצות בדבר מה במרחק, אך מלבד זאת כל תשומת ליבי היא שלה.
"אני מוכנה לתת לך הזדמנות."