אקדמיית אגפנתוס: פרק שני

"אני מציע לך להכניס אותי." הוא צועק ודופק על הדלת, אני ממש יכול להרגיש את כאב הראש שלי מתפתח ויודע שזה עומד להיות יום ארוך.
אני באמת לא מבין למה הוא עושה כזה רעש ובלגן, הדלת אפילו לא נעולה, ואם היא הייתה נעולה אז כנראה הייתה לכך סיבה טובה.
אני לא יכול להגיד שהייתי מופתע כאשר הוא הגיע, ידעתי שהוא יגלה בשלב מסוים, ידעתי שאחד מהם יגלה בסופו של דבר וידעתי שמי שזה לא יהיה יכעס מאוד לאחר שהוא יגלה, אך אם לומר את האמת אני לא פוחד ממנו, אני לא פוחד מאיש מהם, אולי זה בגלל שמעולם לא פחדתי במיוחד או שאולי זה בגלל שאני יודע שהוא פחדן, מי שזה לא יהיה.
אני מביט בדלת שכמעט ולא משמיע רעש תחת אגרופיו ומחליט שאין לי כוח לזה כרגע, אם לומר את האמת, זה אפילו לא מעניין אותי, לא הוא ולא מה שיש לו לומר לי, אנחנו עוד ניפגש, אנ ייודע שהוא לא יוותר בכזו קלות, אך זה קרב לזמן אחר.
אני מניח שהתוכנית שלי הייתה מלאה בחורים, החל ממה שיכול לקרות לי אם המדרגות חלודדות מכדי להחזיק את משקלי ועד מה יקרה אם יש אחרים כמוהו שמחכים לי, אך לא חשבתי על זה בזמן שיצאתי מהחלון, אם לומר את האמת, אפילו לא חשבתי לרגע לאין אני אלך, אך למזלי רגליי החליטו זאת בעבורי.
אני חייב להודות שלא הייתי מופתע כאשר מצאתי את עצמי עומד מול הבניין הענק, רגליי הכירו היטב את הדרך לאקדמיית אגפנתוס.
ידעתי שזה לא היה יום טוב להגיע לפה, הלימודים מתחילים מחר, ובנתיים כמה עשרות ואולי מאות נערות התחילו להגיע אל בית הספר בשביל תפוס חדרים לפני תחילת הלימודים.
אהבתי את המקום הזה, הנערות בו היו יפות, כמעט תמיד עשירות ומשהו בהן תמיד היה מעניין יותר מאשר בכל שאר הנערות.
אני מניח שזה קטע כזה, שהמקום הזה מושך אליו את הנערות הכי טובות, מוכשרות, והכי קרובות לשלמות שאפשר למצוא.
"אני רואה שגם אתה הגעת לחגוג את פתיחת שנת הלימודים?" אמר קול וכאשר הסתובבתי גיליתי כי זה היה אדם, אני לא מכיר אותו טוב במיוחד, זאת אומרת, אני מכיר את פניו ודיברנו מידי פעם, אבל אנחנו לא בדיוק מסתובבים ביחיד, לי ולבחור הממושקף היו תחומי עניין שונים.
אבל שונים ככל שיהיו תחומי העניין שלנו, גם לו הייתה חולשה לבחורות מאגפנתוס, דבר שלא היה לכל האנשים, רובם חשבו שהן מתנשאות מידי, או שהן מוזרות, או שיש נערות טובות יותר, אך זה לא חשוב מה אנשים אחרים אומרים עליהן, לפחות לא בשבילי.
"אני לעולם לא אפספס אותה." אני אומר ושולח לעברו חיוך, ובאותו רגע חבורה עליזה של נערות תופסת את תשומת ליבי.
אני לא בטוח מה בדיוק משך אותי אליהן, אולי זה היה הגוון הסגול העז של שערה של אחת מהן, או שערה הג'ינג'י והקופצני של האחרת.
במבט שני, אני רואה כי למרות שהן באמת ציבעוניות ומושכות תשומת לב, הדבר היחיד שבאמת משך את תשומת ליבי היה הנערה השקטה שהלכה איתן, זו שעיניה פשוט ננעצו בעיני ולא היו מוכנות לעזוב, לפחות לא עד שהיא וחברותיה המשיכו הלאה.
ברגע שעיניה עזבו את עיני, הרגשתי כל-כך בודד, כאילו ננטשתי, וזה היה מוזר, משום שמעולם לא ראיתי אותה לפני כן, אך ההרגשה הייתה כאילו הכרנו שנים, כאילו אהבתי אותה או כך זה הרגיש לפני שהעצב והבדידות תפסו את מקומם בזריזות.
ברגע ההוא, ברגע הבודד והמוזר ההוא, ידעתי שאני חייב להשיג אותה, אני חייב לגרום לה להיות שלי, או לפחות לתת לה את ליבי, לא חשוב אם היא תהיה מגעילה או כמה אנוכית היא תתברר להיות, אני עדיין אהיה שלה, פשוט בגלל שאני לא רוצה להרגיש כך עוד לעולם, אני לא רוצה להרגיש כל-כך לבד יותר לנצח, אני אוהב את התחושה שהייתה כאשר מבטינו נאחזו זה בזה, אהבתי את החמימות והשמחה הפתאומית, אך מצד שני, אולי עדיף שאעזוב אותה במנוחה, בגלל שאני לא אוכל להמשיך לחיות אם היא תחליט לעזוב אותי יום אחד, אני לא אוכל לחיות עם הידיעה שהיא הייתה שלי ואיבדתי אותה.
זה כנראה יהיה הדבר הנכון לעשות, אך מעולם לא הייתי טוב עם דברים כאלו, ידעתי רק שאני צריך אותה וזה כל מה שהיה חשוב.