ארמון הנסיכה – הקדמה

שמלתה הארוכה והלבנה של הנסיכה נגררה אחריה על הרצפה המצוחצחת,היא עלתה במדרגות במהירות,מנסה לא לאחר לנאום אביה.היא ניגשה לדלת המובילה למרפסת הנאומים ופתחה אותה,אבל זה היה כבר מאוחר מידי.
אביה ושומריו היו שרועים על הרצפה,מדממים,מתים.
"אבא!!!"הנסיכה העדינה צרחה ונפלה על ברכיה,היא ליטפה בידה את פניו הלבנים והנינוחים של אביה הנפטר ודמעה התחילה לרדת מעיניה הנוצצות,אל המרפסת נכנסו עשרות שומרים שהתחילו לירות על המתנקשים,חלקם ניסו לבדוק את מצב מלכם,וחלקם ניסו להעביר את הנסיכה למקום בטוח יותר. הנסיכה התנגדה,היא השתחררה מאחיזותיהם והמשיכה ללטף את פניה של אביה בבכי,עד שבא האביר כריסטיאן אליו היא לא יכלה להתנגד עוד,הוא נשא אותה על ידיו ויצא מן החדר,לא לפני שהוא הביט בגופתו של מלכו וידידו,ונפרד ממנו בקידה אחרונה.

שמלתה הארוכה והלבנה של הנסיכה נגררה אחריה,כעת היא לא היתה צחורה ויפיפיה,היא היתה מוכתמת,מלוכלכת,טמאה.האביר ירד במדרגות במהירות והיא השעינה את ראשה על חולצתו,מנסה לשלוט בדמעותיה.הוא הכניס אותה לחדרה המוגן והושיב אותה על מיטתה.הנסיכה שמה את ראשה על הכרית,ובכתה עד שנרדמה.
ובחלומה,ראתה את אביה ושומריו,שרועים על הרצפה,מדממים,מתים,זהו מחזה שהיא תרצה לשכוח לעד.אבל מה שהיא לעולם לא תשכח זה את הקול שהופיע בחלומה,הקול העבה והחם של אביה,הקול שקרא אליה בחלומה
"נקמי את מותי ביתי היקרה ,
נקמי את מותי "