אשמייק חלק 12~

סליחה על הזניחההההההה!!!!!
אני מעלה את חלק 13 אחרי 4, כי ההורים שלי קבעו הפסקת מחשב בין 12 – 4… סורי ><

הצצתי אל החלון, היה כבר חשוך, והיה אפשר לשמוע צחוק פרוע מבחוץ. החזרתי את מבטי אל השולחן, ממש לא התחשק לי לאכול את המעדנים, אז יצאתי אל הלובי, לכיוון המקרר המשותף. כשסגרתי את דלת המקרר, נזכרתי במרמור, בעובדה שישנתי כל היום, ולכן לא אצליח להירדם הלילה בשיט. עמדתי כמו גולם לכמה שניות ואז פרעתי את שיערי הלח בזעם.
מה לעשות עכשיו?
אל כריס אני לא אלך, לא עד מחר לפחות, אני לא מסוגלת להסתכל לו בעיניים. אין לי מה לעשות בחוץ, אז האפשרות היחידה היא ללכת אל דייב וראלף, אולי הם לא ישנים עדיין.
לבשתי חולצה שגדולה עלי מעט, מעל לגופיית הפיג'מה, והשארתי את מכנסיי הבד. חיפשתי את כפכפי, וכשמצאתי אותם הכנסתי את רגליי לתוכם.
קראק.
משהו נוזלי, קר וקצת דביק מילא את חלל הכפכף שלי.
הצצתי למטה.
הכפכף היה מלא בנוזל ביצה שבורה, שנדבקה לרגלי, ובתוף הכפכף השני היה פתקון:
"חבל שאני לא יכול לראות את הפרצוף שלך . על החתום, כריס"
מצמצתי בהלם. אני עוד אחזיר לו, שרק יחכה! קפצצתי על רגל אחת למקלחת ושטפתי את הג'יפה מרגלי, שנראתה כאילו דרכה על ריר בולדוג. יצאתי מהביתן והלכתי לעבר מטבח חדר האוכל, שהיה מלא במכרסמים ליליים אנושיים, שהחליטו שארוחת הערב שלהם לא הספיקה.
דילגתי מעל כמה זוגות מגוחכים, שישבו ולחששו אחד לשני באוזניים, והגעתי למקרר. היה קפוא בפנים, לכן מיהרתי ולקחת ביצים, והתחפפתי משם מהר. עברתי שוב את כל המבוך אל היציאה. מישהי ניסתה להתחיל איתי בדרך, ללא הצלחה, כי למזלי הרב אני בת ב 100 אחוז. אוקיי, 50 אחוז, מה זה משנה.
חזרתי אל הביתן וניסיתי לפתוח את דלת חדרו של כריס, היא היתה נעולה. תחמן.
שמתי את ארבעת הביצים מול דלת חדרו והתרחקתי משם. טוב, אז מה אני עושה עכשיו? יצאתי שוב אל הרחבה, שהיתה מלאה בבנים. התחלתי ללכת כמו סהרורית, תרה בעיניי אחרי משהו מעניין מספיק בשבילי, ללא הצלחה. חייכתי לעצמי למחשבה שלמרות שהבנות פה ממש מוזרות, יש בנים שעדיין מתחילים איתן. היו קבוצות גדולות של בנים שישבו והתאמנו על השיר שלהם, או אומנות שלהם, לקראת התחרות הזאת, והייתה קבומה קטנה שלמדה למבחני תחילת מחצית –מחזה נדיר ביותר-. הלכתי לעבר האולם, בתקווה למצוא שם את דייב וראלף.
האולם היה חשוך, ועל הבמה עמדו להקה אחרת, לא של כריס, שניגנה די צולע.
"לא לא לא! אתה ממש מזייף!" קול עצבני נזף בגיטריסט, שנראה כאילו הוא עומד להתעלף. "אם אתם לא תצליחו להגיע לרמה שאני מציב לכם, בחיים לא תעברו את האודישנים!"
"אני מת מעייפות, גמרת אותי, אחי." הבחנתי בבאסיסט שהתלונן בקול מתחנן.
הקול העצבני נזף בהם שוב והם התחילו לנגן מחדש. התקרבתי ובחנתי את הנער שירה פקודות וביקורת. הוא היה בעל שיער בהיר מאוד, תווי פניו חתומות, ונראה שעיניו כחולות.
הוא הזכיר מעט את כריס במובן מסויים, אבל תווי פניו של הנער המסוים הזה שידרו עצבנות ילדותית.
"לא! איך אתה לא מבין?! זה כל כך פשוט! כל כך קל!" קולו הדהד בחוזקה בחלל החדר, וכמעט גרם לי לחירשות.
"אוו…" פלטתי.
הנער הסתובב סיבוב חד, "מי שם?"
שתקתי.
"תישארו פה, אל תזוזו." הוא ירה לעבר הלהקה העייפה.
הוא צעד בין שורות הכיסאות, מנסה למצוא אותי בחשכת האולם. הוא הבחין בי למרות החשכה.
"מי אתה? מה אתה עושה פה?"
"שמעתי אותכם מנגנים אז הקשבתי…"
"תתחפף מפה, עכשיו."
הרמתי גבה, "מה כבר עשיתי שאתה מחליט שאני צריך לעוף מפה?"
"תראה, אין לי זמן אליך." תווי פניו הנעריים אך הילדותיים גרמו לעלבון להיפחת מעט, "אני עסוק ואני לא רוצה אוזניים שיקשיבו לאימון שלי."
"טוב בסדר," נופפתי בידי. "אז אני אלך, ביג דיל ממש."
"יופי, ותעשה את זה מהר, כי השותפים שלי רוצים להמשיך.
הצבעתי על ה"שותפים" שלו, בדיוק בזמן שהסולן פלט נחירה.
הוא עיקם את פרצופו, "קשה למצוא זמרים רציניים היום…"
"אולי אם תשנה את הגישה יצא מהם משהו," אמרתי בזמן שצעדתי לעבר היציאה. "ראש חלמון."
"ראש חלמון?!" הוא נגע בשיערו, כאילו לומר לו שלא יעלב.
החנקתי צחקוק, "גבר בחוץ, ילד בפנים."
"מה?!" הוא החל למלמל משהו, אבל לא שמעתי אותו כי כבר הייתי בחוץ.

כשפקחתי את עיניי, שמש צהריים מוקדמת סינוורה אותי.
הסתכלתי מסביבי, מנסה לזכור איפה אני. כששמתי לב שאני שוכבת על דשא נזכרתי באתמול בלילה, שאחרי השיחה המלבבת עם ראש חלמון הלכתי לכאן. סתם שכבתי, מביטה אל הכוכבים , ובלי ששמתי לב נרדמתי.
פיהקתי והתהפכתי על הדשא.
ונתקלתי בפרצופו של כריס.
"בוקר טוב!"
"אה!!" צווחתי וקפצתי בבהלה.
"תודה על קבלת הפנים המיוחדת," הוא חייך, חיוך שצרם לי בפניי.
הושטתי את אצבעותיי ומחקתי לו את החיוך, "אל תחייך אם אתה לא רוצה, לפחות לא מולי."
כריס חייך חצי חיוך, שכבר למדתי להכיר אותו כחיוך אמיתי, ועיסה את לסתו.
"צודק, באמת נמאס לחייך כל היום," הוא העביר יד בשיערו. "אתה משתתף בתחרות היום?"
שחררתי נחירה, "ברור, כי אני מאוד מוכשר."
"אוי באמת מייק, לא עשית כלום?"
"לא," מלמלתי. "מה איתך? אתה משתתף, נכון? יש לך קול מדהים."
"תודה," חצי חיוכו של כריס גדל, עיניו ממוקמות על הדשא. הוא גיחך בפתאומיות ומישש את הברך שלו.
"מה קרה?" שאלתי כששמתי לב לזה.
הוא הפשיל את מכנסיו על לברך, חושף שפשוף טרי.
מצמצתי, "מכות?"
"לא," הוא מלמל. "ביצים מול הדלת."
"אוו…" ניסיתי לחנוק את הצחוק ולהראות רחמים, אבל ללא הצלחה, ומהר מאוד פרצתי בצחוק קולני.
"מה?" פיו של כריס התעקל במרדנות.
"ס-סליחה…" הצלחתי למלמל בין צחוק לצחוק.
"כן אתה נראה ממש מצטער ברגעים אלו, אני יכול לחוש את כנותך." כריס תפש את ראשי ופרע את שיערי בחוזקה.
צחוקי דעך, "יופי, עכשיו אני נראה כמו אריה צעיר." שחררתי צחוקים אחרונים.
כריס הסתכל עלי כמשהו מאוד משעשע.
"כריס! מייק!" משיהו צרח לנו מרחוק, לפי הגודל, בטח היה ראלף. "יש לכם מכתבים בחדר!"
"מכתבים?" שאלתי.
כריס משך בכתפיו, "אתה בא לבדוק?"
קמתי, בועטת בכריס מאחור.
"אוח, כמה טוב שיש לי חבר מתחשב כמוך, מייק." כריס דחף אותי בחזרה.
"לשירותך תמיד." הצדעתי לו.
הלכנו בשקט לעבר הביתן, כריס מזמם לעצמו. הקשבתי, יש לו קול מדהים באמת. וזה לא בגלל שאני מכירה אותו אישית שאני עושה אפליות. אני מעולם לא שמעתי קול כזה, זה לא היה נשמע אנושי, זה היה נשמע… אי אפשר לתאר את זה. כריס מוכשר ברמות, יש לו שכל, והוא נראה טוב. אם לא הייתי יודעת בערך מה הסיפור שלו, הייתי שואלת את עצמי מה לעזאזל הוא עושה פה.
כשנכנסנו לביתנים וניגשנו אל המכתבים שעל השולחן, גבתי הורמה אינסטנקטיבית.
על השולחן היו זרוקים שתי מעטפות, לא שיש לי משהו נגד מעטפות, אבל הן היו בדיוק אותו הדבר. אותו שולח, אותו עיטור, אותו צבע.
המעטפות היו נראות לי מוכרות, אבל מוכרות באופן שלילי, כאילו אני אמורה להתאבד ברגע שאפתח אותן. ניסיתי להיזכר.
כריס הביט בי בהפתעה, "גם אתה קשור לזה?"