אתה מבין מה זאת אהבה רק אם אתה מאבד אותה – הקדמה♥

אוקיי, עלה לי רעיון לסיפור ואני אשמח אם תתנו לי ביקורות על הכתיבה שלי כי אני מאוד רוצה להשתפר ותגידו לי אם להמשיך(-:
אז – הקדמה;
ניגבתי את הבר בפעם האלף להיום עם המטלית המאובקת כשידי רוצה כבר לנוח. "אל תשכחי לנעול שאת יוצאת" אמר לי ראיין שנייה לפני שהוא טרק את הדלת, נופפתי לו לשלום. 'רק לסדר פה קצת וללכת..' המוח שלי פקד עלי, 'תחשבי על גרייסי, היא רוצה שתבואי הביתה כבר', גרייסי, גרייסי המתוקה שלי. הכוח שלי להכל. בלעדיה כבר לא הייתי כאן. העיניים הכחולות הבהירות. השיער הזהוב שמפיץ ריח נפלא. הידיים והרגליים הקטנות. הפנים המתוקות והלחיים שקוראות לי לתת לה נשיקה קטנה. גרייסי היא אחותי הקטנה, ואני לא רוצה שיקרה לה שום דבר רע.. אני לא רוצה שהיא תסבול כמוני שבכל תקופת הנעורים תהיה ככה. זה קשה, קשה מדי. ניגבתי את הבר בפעם האלף ואחת בעזרת המטלית ושמתי כמה כלי מטבח במקומם. הסתכלתי על התוצאה, 'די מסודר, אני כבר יכולה ללכת'. הסתכלתי על השעון קיר החום הגדול שמוצב שם כבר מאז שאני זוכרת את עצמי נכנסת בפעם הראשונה למועדון. בעייפות כבדה ניסיתי לקרוא את השעה '4:40'. יצאתי מהמועדון ונעלתי והלכתי במהירות הביתה. אחרי הליכה קשה ומפרכת בזמן שיש חושך מוחלט ראיתי את הבית שלי, בית אפור. רגיל. קטן. לא משהו מיוחד. אפילו שאנחנו גרים בו כבר שנה קשה לי להתרגל אליו, אהבתי מאוד את הבית הקודם, את החדר, הכל היה ענקי וגדול.. אבל אין מה לעשות, אני לא יכולה להתלונן על זה, אני ילדה גדולה ויכולה להתמודד עם המצב. לאחר יום קשה ומלא במחשבות, נכנסתי הביתה ובעדינות נעלתי את הדלת וקפצתי על מיטתי ונרדמתי..