בזמן שחיכיתי לליאת פרק- טז

רפי דנן 26/12/2016 577 צפיות 2 תגובות

אמיתויות חדשות על נחישותה של אור

"שבונה בנות, שבו. תרגישו בבקשה בנוח." היא פונה אלינו בחיוך שובה לב. ומייד אחר כך פונה לבעלה, ובאנגלית צחה ודקדקנית 'יורדת עליו' על זה שהוא 'ייבש' אותנו בעמידה.
אנחנו מתיישבות זו לצידה של זו על ספת שלושה מושבים מעור. על פי ההרגשה שלי- רייצ'ל היא זו שמעצבת פה, המגע הנשי בולט לעין. מעלינו תלוי אהיל מאלומיניום בצורה של שלושה ברבורים יפי תואר שגם מאירים מן הסתם את כל הסלון. השולחן הגדול הניצב במרכז עשוי מזכוכית קשיחה עם מסגרת עץ שחורה.
"סליחה על השעה המאוחרת." אני מתחילה את דבריי עם חיוך די מביך. הוא מפמפם כמה פמפומים במקטרת ולא מגיב, ואיך שאני לוקחת אוויר ובאה להמשיך בדבריי, מצלצל פתאום ה 'נייד' שמונח על השולחן וקוטע בבת-אחת את התנופה שנדמה לי שצברתי.
"אהה… כן. מי? הדרום-אפריקאי? פול?" ארשת-פניו של אדם לא משתנה בכלל, גם כשהוא בשיחת טלפון. "אני לא יכול לעזור לך עכשיו, מאוחר מדי. אם אתה רוצה אני יכול להחליף אותו במישהו אחר ליום רביעי, לא למחר." ולאחר שהוא שותק כמה שניות, ומן ה 'נייד' שלו בוקעים קולות של מישהו במצוקה, הוא עונה לבן-שיחו. "תראה, מנחם. אני לא חברה לשרותי כוח-אדם! כשיש מתנדבים פנויים אני משתדל לספק את העזרה הנחוצה איפה שזה לא יהיה. אבל כשאין אז אין. מה אתה רוצה שאני אעשה? שאני אעוף לחו"ל ואביא לך מתנדב יש מאין? בחייך… תהיה מעשי."
לשולחן מוגש מגש עם פרוסות עוגת תפוזים פריכה.
"ליאת, סמדר, תרצו לשתות משהו חם?" שואלת רייצ'ל, והחיוך לא מש לה מהפנים.
"אוי, לא… את ממש לא צריכה, תודה." ממהרת ליאת לענות. "גם ככה 'נחתנו' עליכם בלי הודעה מוקדמת ועוד מאוחר כל כך… "
"נו come on… זה באמת לא כזאת טרחה בשבילי. אנחנו רגילים לאורחים בבית כל הזמן. אדם, יש לו כזה ג'וב שמצריך תשומת-לב של עשרים וארבע שעות ביממה." ובזמן שהיא עונה לנו, היא מניחה בקבוק קוקה קולה קר על השולחן ושתי כוסות זכוכית ארוכות, שבכל אחת מהן כמה קוביות קרח. "תשתו, תשתו. זה קר, זה יופי." אז אני מוזגת לליאת ולי מהקוקה קולה ואנחנו שותות ושותקות, ומחכות כבר שאדם יסיים את שיחת הטלפון המעצבנת ויתפנה אלינו.
"טוב, תראה מנחם, אני אברר איתו מה קרה כבר מחר על הבוקר. ואם לא הוא, אז אני אקח מישהו מגידולי השדה ואעביר אותו אלייך. אין בעד מה. כל טוב.." הוא סוגר את ה 'נייד' ונאנח אנחת רווחה, וספק לעצמו, ספק לאשתו או ספק לנו, מפליט מפיו: "דרישות, דרישות, ושוב רק דרישות יש להם… מה הוא חושב לעצמו, שאני מחזיק אצלי בכיס החולצה מתנדבים מיותרים?!"
"darling, what about me? " הוא פונה אל אשתו בשפתה אחרי שפמפם קצת במקטרת וייצר זיהום חדש באוויר הבית.
"what about you? "
"don’t I deserve a new cup of coffie? "
"darling, do I have to remind you about you-having tow lovely gests waiting for your attention…?" רייצ'ל פונה אל בעלה חמורת סבר. סוף-סוף הוא מתפנה אלינו.
"כן, בנות. כולי אוזן!" אבל רגע לפני שאני פותחת את פי, הוא מוסיף. "רק… שזה יהיה קצר כי תיכף יש לי כאן ישיבה שתואמה מראש."
"אז זהו כאילו… אנחנו כאן בגלל זה. בגלל הפגישה שתהיה לך עם דייב תיכף." הלב שלי עומד להתבקע עוד רגע, ולהתפזר על כל רצפת הסלון. אדם לא אומר כלום, רק מסתכל ומחכה שאמשיך.
"האמת היא, שאני לא בדיוק יודעת איפה להתחיל… אתה מבין?
"אולי תנסי מההתחלה?! זה המקום שממנו בדרך כלל מתחילים."
"טוב… אתמול בלילה במסיבה בפאב, ביקשנו טובה כאילו מדייב שיקנה לנו בירות. אז… האשמה היא בעצם בנו כאילו. לא בו."
את ספל הקפה הריק שעמד עד עכשיו ממול אדם, מחליף ספל קפה שחור חדש, שמעלה אדים והריח החזק שלו עולה ומסתלסל באוויר ומתערבב בריח הטבק. אני חוככת את האצבעות שלי אלה באלה בעצבנות, ומקללת בלב את העובדה שאני צריכה לשבת כאן עכשיו ולהתפתל ולהתחנן, מול בנאדם שמה לי ולו ביום-יום חוץ מזה ששנינו גרים באותו הקיבוץ, או חוץ מהעובדה שיש לו האפשרות לזרוק או להשאיר בנאדם אחד שהגורלות שלי ושלו נקשרו פתאום, ביום בהיר.
הטלפון ה 'נייד' שעל השולחן שוב מצלצל, וזה כבר די מעצבן. הוא לוקח אותו ביד ומסתכל מי המתקשר, ואז הוא מוסר אותו לידיה של רייצ'ל ומבקש שהיא תענה במקומו. היא עונה ישר באנגלית וקמה לנהל את השיחה מהמטבח כדי לא להפריע לנו. "אדם, תראה. מה שאנחנו מבקשות ממך בעצם, זה כאילו… לנסות ולגלות גמישות. כי הוא באמת רק רצה לעזור לנו וכאלה. לא היו לו שום כוונות פליליות לדייב." ככה לילי פונה לאדם ומפסיקה להיות צד פסיבי במפגש הזה. הוא מפמפם במקטרת כמה פעמים, ואז עונה. "אתן טוענות שאתן אשמות… " כשהוא אינו מוסיף מילה לכאן או לכאן אנחנו מבינות שזו מעין שאלה, ומהנהנות עם הראש לחיוב.
"אבל תכלס את האלכוהול הוא כן מכר לכן ברגע שנתתן לו כסף, לא?"
"כן… כאילו… בגלל שהוא לא רצה שנתבאס, זה הכול. הוא לא ניסה לסחור בשתייה או משהו כזה כאילו. לא הייתה לו איזה כוונה לעשות עלינו קופה." בתגובה לדבריי, שככה בשקט-בשקט חודרת לתוכם נימת עצבנות, הוא רק מסתכל אליי במבט שואל ולא מוציא עגה. "מה?" אני מנסה לפצח אותו.
"תקשיבי! מה שאתן ושאר ילדי הנעורים עושים בזמנכם הפנוי, זה עניינכם ועניינם הפרטי של ההורים שלכם. או במקרה הגרוע של המדריכים שלכם. עד כאן אנחנו מתקשרים?"
"כאילו… כן, אבל… " הוא מהסה אותי!
"יפה מאוד. עכשיו. כשזה מגיע לעניין המתנדבים כאן זה הופך להיות עסק שנוגע לי באופן אישי ולרשויות המשק, ואפילו לרשויות החוק אם צריך. אבל קודם כל לי, כמי שקיבל מהציבור מנדט להשגיח עליהם כל עוד הם נמצאים בתחום הקיבוץ. האם אני ברור?" ליאת ואני מסתכלות אחת על השנייה וכבר די ברור לשתינו עם מי יש לנו עסק. אנחנו מהנהנות עם הראש שוב. אדם לוגם מהקפה החדש שלו בהנאה רבה, ונראה לי שהוא גם מפיק הנאה מכך שהוא יכול לשבת ולהטיף מוסר לא רק למתנדבים האומללים שלו, אלא אפילו לשתי נציגות מהנוער. ממש חלום רטוב… "את חוק איסור מכירת האלכוהול מתחת לגיל שמונה-עשרה, לא חוקקו בקיבוץ שלנו, להזכירכן, אלא זה חוק ממשלה. מם שלה!!!"
"טוב, די כבר עם כל זה. הבנו. די!" אני פתאום מתפרצת עליו בלי שום הכנה. "מה אתה חושב, שאנחנו שתי סתומות שלא מבינות מה אתה רוצה?" אדם נשאר בפה פעור. המקטרת כמעט נשמטת לו מבין השפתיים מהשוק… וליאת חחח… עוד שנייה היא מקבלת את אותו הצבע של תפוחי העץ הכהים שבקערה על המקרר בכניסה למטבח. "תבין, אותנו כבר הענישו ממילא. ואין לנו בתכלס בעיה עם זה כי מגיע לנו עונש כאילו. אבל למה שבנאדם שבסך הכול רצה כאילו שיהיה לנו סבבה, ייאלץ עכשיו לעזוב את החברים שאיתם הוא בא מאוסטרליה עד הנה, ויכתת רגליו עם כל הפקעלך שלו בדרכים… ולך תדע מה יקרה לו… מה שבטוח זה יהיה על המצפון שלך!"
"תגידי לי, איפה חינכו אותך? מה זה?! חוצפה כזאת…"
"חוצפה אתה בעצמך! אתה וכל הקיבוץ הדפוק שלך שהולך כמו איזה… כמו איזה זומבי כאילו, עם הראש בקיר. ככה אנחנו נראים אחרי זה בחוץ, רק בגלל אנשים כמוך." אני קמה עצבנית רצח מהספה, מרגישה שאם אני לא חותכת משם עכשיו, זה רק יסבך אותנו ואולי גם את דייב המסכן. "בואי לילי, לדבר איתו זה כמו לדבר עם הקירות."
"חכי! חכי! ממני את עוד תשמעי. אני אדרוש שיעשו לך בירור כזה שאת תרצי לשכוח את היום שבאת אליי… פרא אדם שכמוך…"
אני מנסה לסתום, כמצוותה של ליאת, אבל רגע לפני שאני חולפת בדלת החוצה עוד מחקה אותו וגורמת לו כמעט לחרוג מגבולות הטעם הטוב… בסוף היא ממש דוחפת אותי החוצה בכוח, ומצליחה בקושי למלמל משהו כמו "סליחה… לילה טוב."
מחוץ לבית אני פוגשת את דייב בכבודו ובעצמו, והוא עסוק בלשחק עם חג' הנפץ שלי השעיר שקופץ עליו באושר ושניהם ממש מתמוגגים זה מחברתו של זה.
"good evening " הוא אומר לי.
"I'm not so sure about it, it was good before I came in to that door. "
"ho… and… you mean to tell me you also had an issue with hadam? "
"yes. He's areal jeurke, he thinks he can tell me what to do… who the hell he thinks he is?! Ha…? I almost kicked he's bat and he's bulls, I'm telling you. "
"טוב, די! מה יש לך?! תירגעי כבר. יאללה איתך…" ליאת נוזפת בי ומנסה לצנן את ההתלהבות.
hey, listen. I know what you are talking about ok? Because we, the volunteers, have to put-up with he's …I can't even describe… shit behaving every fucking day here in the kibbutz. And its not that we are against being under authority of someone. Just, you know… people should have some common sense, you know… "
"oh, yes we know. You deserve someone much better than him. I wish I myself could take his place. " בשלב הזה ליאת קוטעת את השיחה בנינו.
"את מעכבת אותו לשיחה. בסוף מרוב כוונות טובות כאילו… יצאו רק נזקים."
ואני חייבת להוסיף לפני שניפרד ממנו "listen dave, I'm really sorry about last night. It looks like we caused you personally a damage. But we didn't give-up yet. We'll do everything we can to help you staying here. That's a promise. "
"hey, I appreciate it a lot. I do. It's just, that your not the only one who takes the blame here. Don’t forget I'm a grownup person and I should stand-up behind my acts. "
מתוך הבית יוצאת אלינו רייצ'ל ובידה המגש, עם פרוסות העוגה שלא הספקנו בכלל לטעום ממנה. קודם כל היא מזמינה את דייב להיכנס הביתה, בטענה שאדם מחכה לו, ושהשעה כבר מאוחרת. אחר כך היא מבקשת מאיתנו לקחת כל אחת לפחות פרוסה אחת לדרך. היא כזו ממי האישה הזו. איך קרתה התאונה הזו והם שניהם זוג נשוי?! זה תמיד מסוג הדברים שאין עליהם תשובה. אפילו אם חופרים וחופרים-לא מוצאים. אנחנו מאחלות לו בהצלחה רבה לפני שהוא ייכנס לשיחה הלא נעימה בכלל שמצפה לו בפנים. ועוד לחשוב שאני ברוב חוכמתי "חיממתי" את 'הרודן' הזה לפני השיחה הגורלית שלו איתו… מסכן.
ברגע שהוא נכנס, אנחנו באמת לוקחות פרוסת עוגה כל אחת ורייצ'ל נעשית מזה שמחה ומאושרת. היא אפילו מציעה לי לתת לחג' נפץ, שמת לנגוס בעוגה שלי מהיד בפרצוף נורא מסכן שהוא עושה, ובקולות וציוצים אופייניים למאורע המיוחד. אבל אני מסרבת בנימוס די אסרטיבי, מחשש שעוד פעם נצטרך להתחיל לו את הטיפול בתולעים. תודה לאל, רק לא מזמן גמרנו סדרת טיפולים כזו.
"תקשיבו רגע, בנות." היא אומרת לנו עם המבטא המאוד אנגלי שלה. "קודם כל, אני נורא מצטערת בשבילכן שככה נגמרה השיחה בניכן לבין בעלי. חבל, באמת." היא משתתקת, ובעקבות האמירה הזו נוצרת אווירה טיפה מביכה בנינו שמובילה לשקט מטריד כזה. אנחנו לא ממש יודעות מה לענות לה מבלי שזה ייראה כאילו אנחנו מכניסות אותה לתוך הקלחת. "טוב… אה, ממש מאוחר כבר. אנחנו חייבות לזוז." אני מפירה את השקט ובאמת מתה לחתוך משם הביתה לישון. "רק רציתי להגיד לכן איזה דבר שאולי ישנה בקצת את המצב." ליאת ואני מסתכלות אחת על השנייה בפליאה, וגם שתינו על רייצ'ל.
"איזה מצב?" שואלת אותה ליאת.
"של העזיבה של דייב מפה. אולי יש מישהו… מישהי יותר נכון, שיש לה אפשרות להשפיע על העניין הזה."
"למה יש לי הרגשה שאת מדברת על מישהי בשם אור חרוב?" אני עונה לרייצ'ל אחרי חצי דקה של צירוף העובדות אחת-לאחת, ושוב חוזרות לי דפיקות הלב, כמו מלפני כמה שעות.
"כן, את צודקת. היא! זו הולכת להיות המורה שלכן, כן? מה ששמעתי נכון?"
"המחנכת שלנו. היא תהיה המחנכת של כל הכיתה שלנו בקרוב." עונה לה ליאת. ואז היא מוסיפה ושואלת. "אבל כאילו… מה הקשר שלה עם המתנדבים? אני כבר לא מבינה מה נהייה פה."
אני לא מחכה שרייצ'ל תענה לה, לי כבר יש מושג די ברור מה קרה ואני חולקת אותו עם שתיהן. "אני אגיד לך, לילי! את זוכרת מה אור סיפרה לנו?"
"מה, בקשר לתפקיד הזה שלה?" אני מהנהנת עם הראש לחיוב. "אבל, כאילו… היא בכלל אפילו לא מפה. היא לא חברת קיבוץ או משהו כזה, מה הקשר לנציגות בוועדה הזאת שהיא נמצאת בה ולמתנדבים מכאן כאילו?"
"טוב, זה די ברור. תראו, בגלל שהייתה תקרית שבה לקחתם אתם, הנעורים שבגיל צעיר מדי לשתות אלכוהול, חלק פעיל ביחד עם המתנדבים של הקיבוץ, והיה קצת בלגאן וסקנדל כזה, וגם בגלל שהיא, המנהלת הזו או what ever… הייתה עדה לזה בעיניים שלה, אז היא התערבה חזק ודרשה שהקיבוץ יגרש מכאן את מי שמכר לכם אלכוהול. ו… היא יודעת שזה דייב. היא הייתה שם כשזה קרה."
ליאת ואני מוצאות את עצמינו המומות מכדי להגיב הפעם. לרגע לא תיארנו לעצמינו שמי שעומדת מאחורי הגזירה זו אור. פדגוגית ככל שתהיה, עדיין… מי היה מאמין?!
"אבל בעלך, אדם, מה בעצם הוא אומר על זה?" שואלת ליאת.
"אוי… תעשי לי טובה. מה השאלה?! לא ראית שהוא מת לבעוט אותו לעזאזל?"
"אז זהו ש…" רייצ'ל ממהרת לענות. "כאן אני אולי אפתיע את שתיכן! אדם בעצם די תלוי בגורם החיצוני במקרה הזה. אני לא זוכרת מקרה בעבר, שבו הוא היה כל כך עם 'ידיים קשורות לגב' כמו שאומרים."
"מה זה בעצם אומר?"
"שאם המפקחת תגיד שזה בסדר מבחינתה להשאיר אותו כאן, אז הוא יישאר כאן. It's simple as that , תראו בנות, יש לו, לאדם, אינטרס חזק להתרחק מבלגאן כמו זה. הוא לא צריך על הראש שלו שהמתנדבים יקומו לו ויעזבו ביחד את המשק. הוא לא צריך שהם יאיימו עליו שילכלכו על הקיבוץ שלנו, ואז תיפסק הזרימה של מתנדבים לכאן. ואולי הכי-הכי חשוב זה שאין עכשיו מספיק מתנדבים ממילא. כולם בוכים לו שהם צריכים ידיים-עובדות אבל אין לו כאלו בכלל. אז תסיקו מסקנות לבד."
אחרי כמה שניות של שתיקה, ליאת שואלת אותה. "איך כל כך מהר העניין הזה התגלגל? זה בסך הכול קרה לפני משהו כמו עשרים וארבע שעות מסכנות. מה היה החיפזון להעיף אותו, כאילו מדובר באיזה פושע סדרתי מסוכן?!"
"גם על זה אני יכולה לענות! יש לכן מושג מתי היא דפקה לנו בדלת, המשוגעת?" (אני תיכף מקמטת לה את הפרצוף. שתרגיע! מה זה צריך להיות "המשוגעת?")
"לא. אין לנו מושג, אבל בטח את עומדת להגיד לנו, נכון?"
"בחמש בfucking בוקר. אתן קולטות?! אני פותחת הדלת בעין חצי פתוחה, והיא שואלת אם זה בית של אחראי על המתנדבים, ואחר כך, מתי אדם ראה אותה, היא מספרת לו מה היה שם ונוקבת בשם של poor dave ואומרת לו שעוד היום כדאי שיגיד לו ללכת, אחרת משרד החינוך מתערב בסיפור ואוי ואבוי לו בעצמו!"

"טוב, אז הכדור במגרש של החברה שלך. זה אומר שאם את באמת רוצה לעזור לדייב להישאר מתנדב כאן, את רק צריכה לדבר איתה. תציעי לה לנסוע שוב פעם לים יחד, תעשו שם מה שתעשו שם ואז תעלי את העניין הזה בזהירות. וזה הכול. Peace of cake לא?!" ככה ליאת מפרשת לי את מסקנותיה, אחרי שרייצ'ל נפרדת משתינו ונכנסת הביתה.
"תגידי, את חושבת שהיא תוכל לעזור לנו?" אני שואלת אותה.
"נו, בטח כאילו… שמעת מה היא אמרה! הקלפים בידיים שלה."
"לא, לא לאור התכוונתי."
"אה, לא? אז למי התכוונת?"
"אליה עצמה. היא אמרה שהיא תדבר איתו אחרי שדייב ילך, ושהיא תנסה לעקב אותו כאילו עד שנדבר עם אור על זה."
"אה, זה? כאילו… מה אני אגיד לך? לא יודעת. אם מה שהיא אומרת זה נכון אז כן. נראה לי. אבל יש לך כוח ללכת עכשיו לדבר עם אור?"
"הצחקת אותי. נראה לך שאני אפספס הזדמנות כזאת?"

אני מציצה בשעון ורואה שכבר אחרי עשר. מצד אחד אני מה זה מתה לישון… היום הזה התארך והתארך ונמלא באירועים שקרו אחד אחרי השני, והנה עוד מפגש שעלול להיות טעון מצפה לי. בנוסף, אני גם צריכה להתעורר מחר מוקדם לעבודה בגן. ומצד שני ישנם אור וגידי שגם הם בילו אתמול בלילה עד שעה מאוחרת. בטח הם כבר במיטה(אוח… הייתי מתחלפת איתו… )או לפחות בכיוון אליה. אבל מצד שלישי, אם אני לא עושה את זה עכשיו, אז אני סתם פארשית. למילה שלי לא יהיה כיסוי, אבל יותר מזה, הבנאדם ימצא את עצמו עם התרמיל שלו על הגב, מסולק מפה רק בגלל שהוא נשמה טובה שרצה לעשות טוב לאחרים.
ליאת, שקיבלה ממני חיבוקי גדול צידה לדרך, פרשה הביתה והשאירה אותי עם חגורת נפץ היפר-אקטיבית יותר מהרגיל. הגוש השעיר אץ לו רץ לו אחרי חתול ג'ינג'י גדול ושמנמן שהבחין בו די ברגע האחרון, וכרגיל אני כבר צופה את התמונה הבאה. כלב מותש ומתוסכל עומד מתחת לעץ גבוה ונובח בקולי קולות, על חתול מתלקק שצוחק כל הדרך לענף הבא.

אחרי שברור לי שההחלטה על הצעד הבא כבר נפלה, אני נותנת לרגליים שלי להוליך אותי מעצמן. הרי הן כבר הוכיחו שהן יודעות לעשות את זה מצוין, אפילו אם זה לא היה בשיתוף איתי עצמי! משהו מדגדג לי נורא בכיס. 'הנייד' שלי נשאר על מצב רוטט בכיס המכנסיים. אני שולפת אותו ומסתכלת על הצג לאור פנס חצר שבדיוק נקרה לי על הדרך. 'איתמר'. יו… אני לא בטוחה שמתאים לי כרגע לשוחח איתו. אוף… אבל כבר 'סיננתי' אותו היום איזה שלוש פעמים לפחות. כן, יופי. מה אני אגיד לו? 'שמע יקירי… לא בא לי עלייך יותר. האמת היא שאני די נמשכת בעצם לבחורה! לא. לא רק נמשכת אלא מאוהבת בה. כן, כן! מה ששמעת! מאוהבת. בבחורה! אז מצידי לך חפש מי שינענע אותך ועזוב אותי בשקט!' חחחח… כן בסדר. אני משתעשעת לעצמי אבל בכל זאת איכשהו פותחת אותו.
"היי." הוא אומר לי בקול בוטח. "תרימי את המבט. אני מולך!"
"מה?!" אני אומרת כבר חצי לתוך המכשיר וחצי כשהוא סגור, ואיתמר עומד מחייך מאוזן לאוזן. הדבר הבא שהוא עושה זה להתכופף טיפה לנשק אותי, כשעם היד הוא הודף בעדינות את גוש הפרווה מלא האושר לראות אותו.
"איך ידעת איפה למצוא אותי?"
"הקשבתי ללב שלי לשם שינוי." הוא עונה ומסיט הצידה שערה דקה שעפה לי על העיניים.
_________________________________________________________


תגובות (2)

הגיע הרגע להודות שגם אני עוקבת נלהבת של הסיפור הזה
תודה לך שאתה משתף אותנו ביצירתך :)

27/12/2016 01:18

    נופנוף יקירה. בכך שסיפרת לי שאת קוראת נלהבת של סיפורי, עשית לי חיוך גדול על הבוקר. כך שעכשיו שנינו יוצאים נשכרים. מקווה שתמשיכי להנות, יהיו עוד הרבה פרקים!

    27/12/2016 13:47
28 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך