בזמן שחיכיתי לליאת פרק- כח

הגלות

אור סיימה להתלבש,הניחה את רגליה בכפכפיה ונעצרה ליד הדלת לחכות שגם אני אסיים, ביקשתי ממנה ללוות אותה החוצה. אני מיישרת את חולצתי במשיכות כלפי מטה ומניחה את כפות רגליי בזהירות רבה בסנדלי השורש האדומים, הנפיחות ירדה באופן כזה שמאפשר לי לנעול אותם, סוגרת עד כמה שניתן את הרצועות ומתרוממת. אנחנו יוצאות מהחדר יחד וכמובן שגוש הפרווה האנרגטי, היחיד שמביע חיים בבית הזה, קופץ עלינו בליקוקים ובנשיפות חמימות מפיו. מכיוון המטבח נשמע רחש ברז המים הפתוח ואני מניחה שאימא שם ושלא ניתקל בה, חולפות משם דרך המסדרון ויוצאות, שלא לומר חומקות, החוצה.

קרני שמש חמות למדי ומייגעות מקבלות את פנינו על המדרגות מחוץ לבית, בעיניים מסונוורות אנחנו מתנשקות נשיקה אחרונה לפני לכתה. "הלוואי שיכולנו לקחת את ניצני, שתי מזוודות ולפרוש כנפיים ולעוף מפה עוד היום." אני אומרת ולא רוצה לתת לה ללכת.
"לא, אנחנו לא נברח, יפה שלי. אני יודעת לגבי עצמי שברחתי מספיק בחיים שלי. עכשיו שמצאתי אותך, את עוזרת לי להבין, ממה ברחתי ולמה אני רוצה הפעם להישאר ולהחזיר פייט לכל מי שיעז לעמוד מולי." יו… היא מרגשת אותי ברמות, ואני לא יכולה לעצור שטף דמעות חצוף שיוצא מעיניי בלי כל התייעצות. "אני מה-זה אוהבת אותך… תודה. את מחזקת אותי וזה מרגיש שאף אחד בעולם לא יוכל לעמוד מולנו כשאנחנו מאוחדות."
"אלה דיבורים, אני גאה לשמוע אותך מדברת ככה ואוהבת אותך. אבל עכשיו אני חייבת לזוז." מתנשקות שוב נשיקה ארוכה ואמוציונאלית שבסיומה אור סובבת ויורדת במדרגות מטה, מנופפת לי לשלום ללא אומר ודברים והיא עם גבה אליי. אני מביטה אחריה בהתרחקה ובהפיכתה קטנה יותר ויותר, עד שהיא נראית לי בגודל חיפושית משה רבנו. הייתי רוצה ללקט אותה בכף ידי ולטמון אותה בכיס חולצתי, ולגונן עליה מכל רע, כמו שעושים למי שהכי אוהבים בעולם.

חזרה בתוך חדרי אני מוצאת בלגאן גדול של השמיכות במיטה, למתבונן מהצד זה יכול להיראות כאילו 'אפשר לחשוב מה הלך כאן'… והאמת, הלך גם הלך. אחרי שנעלתי את הדלת אחריי ווידאתי הסתגרות מפני העולם המציק, אין בי שום רצון ובטח לא כוחות להתחיל לסדר ולצאת החוצה לאימא, או מה שזה לא יהיה שקשור לסדר יום נורמאלי. מתנחמת בעובדה שכרגע אני 'מקורקעת מהחיים' לפרק זמן בלתי ידוע, ולכן שוב אני פושטת מעליי את כל הבגדים כולם, צוללת פנימה אל בין הסדינים והשמיכות, מתכרבלת בהם ושואפת אל תוכי את ניחוחותיהם הנפלאים של מיצי גופה. כששולי הכותנה בין שיניי אני מתחרמנת בהיזכרי איך לפני שעה קלה בלבד, עוד התגפפנו ממש פה, והתערטלנו זו בגופה הערום של זו, נשכנו ונשפנו, ייבבנו וצייצנו ומתנו לצעוק, אבל במקום זה חרצנו ציפורניים עמוק בבשר כשהאורגזמה הציפה אותנו בגל עצום שהחל בין פלחי הישבן, עלה וטיפס דרך עצם הזנב ובער כמו להבות של עונג שלוהטות וכורכות כל מה שנמצא בדרכן. כל אלה משגעים אותי ואני חמה כל כך ורטובה שוב… ממש כאילו שאור נמצאת איתי ברגעים אלה בין השמיכות ועושה לי את כל זה מחדש.
ככה מזדחלת לה אצבע אחת אל בין רגליי שנפסקות הצידה לכבודה בחיוך רחב, נוגעת בבשר המגורה ומרגישה בנפיחות הטבעית במקום ומתחילה לגלוש במיומנות מטה ומעלה, מחליקה בקלות ומטריפה אותי. כשכל הזמן הזה ריח גופה של אור מלווה אותי בהיר ומוחשי, והלחשים הסקסיים מקודם מתגנבים לאוזניי ברורים וחושניים, חודרת האצבע הזו בזהירות מלאת רצון טוב בין שפתי הפות וגולשת פנימה בתוך הנוזלים החמימים. אני נושכת את שפתיי בהתענגות עצומה ומרגישה איך סביבי החשמל הסטטי הולך ומתעצם. האצבע יוצאת ושוב נכנסת, יוצאת וחודרת שוב והקצב מתגבר ואני מתנענעת כמו אפעה בחולות הדיונה, זורקת חול לכל הצדדים ומתנשמת בכבדות. האצבע חופרת אותי פנימה והחוצה, פנימה והחוצה, עד שברגע אחד מסוים מציף אותי פורקן גדול שאחריו אני נטולת אוויר בריאות, אבל מאושרת ומסופקת ונינוחה לחלוטין. 'תודה לך שוב יפתי' אני לוחשת לה, ורגע לפני שעיניי תעצמנה היא מספיקה לקרוץ לי ולשלוח נשיקה באוויר.

שקט מעיק.
אופק תכול אין סופי ובו דבר לא נראה ואיש אינו הולך או בא, רק השמיים נושקים לכלום המעיק. קר לי בכל הגוף, הצינה הזו מעולם לא חברה לגופי והיא לא מוכרת לי בעוצמתה. אני עוטפת את עצמי ומתכרבלת בין זרועותיי ונעמדת לחפש נפש חיה. כלום. לשקט הזה יש כוח להיות רעש גדול ונורא, עד שמחפשים באקט די דבילי את הכפתור להנמיך את הווליום. גם כשיש כבר כפתור הוא הרי לא זז לשום כיוון, פשוט תקוע במקומו.
אינסטינקט בסיסי דוחף אותי להתחיל לבוסס בקרח במרחב העצום, בידיעה שאם לא כן פשוט ארעב למוות, ולמות אני לא רוצה. נאבקת ברוחות צפוניות שמקשות על התקדמותי, אני מסוככת על פניי ודוחפת את כל הגוף לפנים בכוח רב.
אחרי שעות ואולי ימים של הליכה מאומצת ושקיעה בקרח העמוק, שהולך ומשקיע אותי עד החזה ומעלה, כשהבטן מקרקרת אין קץ וההצקה הזו של הרעב הנורא והבדידות האיומה מאיימים לשבור את רוחי לגמרי, אני פתאום מבחינה בגוש הבולט מהקרקע שקורא לי. זה הקול האנושי הראשון שאוזניי קולטות מזה זמן כה רב שאין לי אפילו מושג מה אורכו. כולי נדרכת ומפעילה אנרגיות כבר מתוך כיסי הרזרבות, ומחישה את צעדיי הכבדים קדימה לכיוון הגוש, והקולות המלחשים מתעצמים ואני קרבה אליהם עוד ועוד.
כשאני ניצבת בפתח המערה הגדולה, אני מבחינה בצלליות של לשונות אש המרצדים על הקירות. חומה המזמין נושב החוצה, עוטף אותי בגל שאני יודעת בבטחה שאני ממש משתוקקת וכמהה לו. במהרה עולים קולות אנושיים רבים מתוך חלל המערה, צחקוקים נהדרים של ילדים המשחקים בתופסת, אימהות אוהבות השוקדות על קדרות התבשילים המשפחתיים, חום משפחתי אוהב ואלמנטארי המזדנב ומהדהד החוצה לצינת האין סוף בה אני עומדת. ואז מגיעים ניחוחות אותם התבשילים המבעבעים בתוך אותן קדרות, וכמו בסרטי הנפשה שראיתי בילדותי, הניחוחות האלה מתלפפים סביבי ונכרכים סביב גופי וחודרים מבעד לנחיריי ומבלבלים אותי. אוח… כמה שאני רעבה זה לא ניתן לתיאור…
כשאני מתחילה לנוע לכיוון הכניסה למערה, כמעט מכושפת אפשר לומר, או אז ניצבת בפתחה דמות לא מוכרת לי. הדמות בעלת הסמכות המורגשת, גבוהה ואיתנה והיציבה שלה לא ניתנת לערעור. היא חוסמת את הכניסה למערה, אבל מחויכת ובוטחת בעצמה. אני נעצרת למולה חסרת אונים, לא ממש מבינה למה דרכי חסומה. "חם פה סמדר, חם ונעים. קר לך נכון?" מהדהד קולה הסמכותי נעים ומנחם.
אני מהנהנת עם ראשי ועושה תנועת גוף שמרמזת על רצון להתקדם הלאה פנימה. אך הדמות מחזקת את יציבתה מולי. "את רוצה להתחמם בחום האש? בחום האנשים?"
"כן, בבקשה, כן." אני ממהרת לענות וכולי רועדת מקור.
"בבקשה, בואי." מזמינה אותי הדמות להתקדם לכיוון פתח התקווה, בעשותה מעשה מטעה. אני מתפתה ונעה קדימה, אלא שאז חוזרת יציבתה לחסום בפניי את דרכי. "לא כל כך מהר, חביבתי. לא כל כך מהר." היא מסיימת את אמירתה זו בצחוק מתגלגל, נפנית לאחור-לכיוון פנים המערה ומחייכת. "למה? מה אני צריכה לעשות כדי להיכנס?" אני שואלת מייד.
"זה די פשוט, חביבתי. את רואה את כתב האמנה הזה? כל מה שאת צריכה לעשות זה לחתום כאן את שמך." בידיה לוח אבן דק בצורת לוחות הברית הקדומים, וחרוטות עליו מילים.
"לחתום את שמי? זהו? ואחר כך אני אוכל להתחמם בחום האש?"
"לא רק להתחמם בחום האש, אלא להתחבק עם מי שתרצי ולשוחח כמה שתחפצי ועם מי שרק יבוא לך. והכי הכי חשוב, מצפה לך פה ארוחת מלכים. בשרים וסלטים טעימים וערבים לחיך כיד המלך. ואת… הרי את הרעב שלך אני שומעת ממרחקים." אני שומעת אותה וכל מיצי הקיבה מתערבלים לי בבטן ואני בולעת את הרוק, ועושה צעדים מהירים לכיוונה. "עם מה אני חותמת?" שואלת אותה ותרה אחר כלי כתיבה. היא שולפת יש מאין קוץ ארוך וחד מאוד. "הבי לי את אצבעך. את זו שקודם לכן עינגה אותך והביאה אותך לפורקן. זו הרי האצבע שתענג אותך גם עכשיו. בואי, הושיטי לי אותה לכאן!" בהססנות ובחשש מתגבר אני מושיטה לה את האצבע, לא עובר רגע והקוץ החד ננעץ עמוק בעורי ונשאר שם מספר שניות. זמן קצר ביותר לאחר שהקוץ נשלף החוצה, עולה בבת אחת בועת דמי יפה וטרייה ומתיישבת על כרית האצבע, רגע לפני ששביל דק יחל לזרום ולרוץ מטה ולהזדחל כמו ערוץ נחל פעיל. "מהר! בואי שימי את האצבע כאן שהדם לא יתייבש!" היא פוקדת עליי. ידה הגסה לוקחת לי את האצבע המדממת בנחישות מעט כוחנית, אבל שנייה לפני שתניח אותה במקום הרצוי על גבי לוח האבן, אני נדרכת.
"רגע, רגע. על מה אני חותמת בכלל? אני רוצה לקרוא קודם." באומרי זאת אני מושכת בכוח את אצבעי חזרה אליי. "היית צריכה לעשות את זה קודם, לפני שהוצאת ממך את הדם." היא גוערת בי חסרת סבלנות. "בסדר, לחצת אותי לחתום, לא? מקסימום תדקרי אותי שוב." ואז עיניי מתחילות לסרוק את חריטת המילים הלבנות על גבי הלוח, מראש הלוח מטה:
" ללכת נגד נטיות הטבע זו סטייה חמורה וזו מחלה.
גבר שאוהב גבר ונטיות מיניותו הן לגבר אחר, והוא מראה זאת ברבים ואין בליבו על הוריו, מות יומת וסקול יסוקל בחלוקי נחל משוננים וכהים.
אישה שנטיות ליבה לאישה אחרת, וגם נטיות מיניותה לאישה אחרת והיא מגלה זאת ברבות וברבים ואין בליבה על הוריה, מות תומת וסקול תיסקל, ולכל הפחות דינה לגלות גלות סופית לתהום הנשייה האנושית. דינה יהיה, אם לחיות אז כנפש מוקצית ובודדה וגלמודה לשארית חייה…"
ככל שעיניי גומעות את המשפטים החרוטים, מוחי ממאן לקבל את מובנם. ככל שאני מרחיקה לכת לעומק האמנה הכתובה, אני מבינה יותר ויותר את פשרה ואת חומרתה ואת מה שנדרש ממני.
אני מחליטה לדלג על חלק גדול ולהגיע לחלק התחתון של האמנה:
"ועל כן, הנני, סמדר מנדל בת האנוש ובת התרבות, חפצת התרבות וחפצת חברת בני האנוש, מתחייבת מרגע זה ואילך לשים קץ אחת ולתמיד לנטיותיי החולניות והרות האסון, ולחדול מלאהוב את בת האנוש האחרת ששמה בישראל אור חרוב, והיא הלוא רעייה ואם לפעוטה רכה, נשמה זכה מבנות ישראל. הנני מתחייבת ונשבעת בעצם הניחי את דמי שלי על אבן זו, לחדול מניסיונותיי התמוהים לפרק לאלתר בית חם בישראל.
יתרה מזה, הנני מתחייבת לחדול להערים קשיים על הוריי האומללים, ולהניח להם לחיות את חייהם בצנעה ובפשטות ובהליכה עם הזרם ולא כנגדו. הנני נשבעת כבל-עם ועדה לשים סוף לרדיפתי אחר אור חרוב ולשכוח מתחושותיי החולניות כלפיה לעולם ועד.
כי באתי על החתום.
אנוכי, סמדר מנדל, בת אנוש מעם ישראל, הלוא הוא העם הנבחר.
ואם לא אעמוד בדבריי וחתימתי כאן תוכח לשווא- או אז אחד דיני למות גלמודה ומוחרמת בכל סוג של מיתה שייבחר."

"נו, קדימה. תני לי שוב את האצבע שאוציא לך דם חדש ונגמור את זה סוף-סוף!"
אבל אני מתקדרת בתוכי ומכונסת וגופי קשיח כמו סלע וקר כמו הצינה סביבי. הכול ברור עכשיו, הכוונות גלויות ונהירות לי וברור לי שהדילמה שניצבת בפניי היא בלתי אפשרית.
"קדימה, סמדר. קדימה. תחשבי על החום שמצפה לך בפנים. על לבביות האנשים שכל כך התגעגעת אליה, על הניחוחות ועל הארומה שעולה מכל התבשילים הנהדרים והטעימים, שאת מתה לנגוס בהם."
"אבל… אני אוהבת אותה. כל הדברים האלה…"
"לא! את לא אוהבת אותה ותפסיקי עם זה אחת ולתמיד. תפסיקי כבר!"
"אני כן. אני כן אוהבת את אור."
"שקרנית אחת. את בת של השטן, זה מה שאת. השטן שלח אותך להרוס משפחה שלמה. להרחיק גבר מאשתו, לעקור ילדה מהזרועות של הוריה, לגזור עליה יתמות."
"די. זה לא נכון. אני אוהבת את ניצני. אני אוהבת אותה ואני לא הייתי גורמת לה לכל הרוע הזה שאמרת."
"אם את אוהבת את ניצן אז תפסיקי עם ההרס הזה. בואי הנה, חתמי כבר על האמנה בנינו והכול יבוא על מקומו בשלום. תוכלי לשבת ליד המדורה, להפשיר מהקיפאון שתיכף ימית אותך גם כך, ולסעוד את רעבונך שהוא מסוכן ממש. בואי סמדר. עזבי מלחמות. בואי."
"לא. אני לא יכולה לחתום על זה. מצטערת. אני… אני אוהבת את אור וזה לא שקר. זו האמת."
גופי נופל מעצמו על גבי הקרח ואני מתייפחת, רועדת מבכי ומקור ומתסכול נורא. הדמות לא משיבה לי, היא פשוט מסתובבת עם גבה אליי, נכנסת פנימה למערה ונעלמת בתוכה. ברגע אחד נסגרת דלת אבן ענקית בחריקה כבדה ואוטמת את הפתח. אין עוד צל הלהבות של האש החמה שריצדה על הקירות, אין קולות ילדים ונשים עם קדרותיהן, אין עוד ניחוח תבשילים. אין כלום, רק חשיכה כבדה שמשתלטת במהירות על המקום, שקט אין סופי וצינה עזה מלווה ברוחות.

אין לי כוחות להמשיך בצעידה האין-סופית הזו שנועדה לכישלון מלכתחילה.
שרועה על הקרח אני חשה איך הולך הדופק שלי ותש, הולך ונעלם והאפאתיות תופסת כל חלקה בריאה בישותי. נחרץ דיני לגלות מבני האדם. זהו. אהבתי לאור חרצה אותו ואם כך אז שיהיה. אין לי דבר לעשות בנידון. רק לעצום את שתי עיניי ולתת למלאך המוות שממילא מהלך בסביבתי די זמן, להושיט שתי זרועות בטוחות ולקחת אותי איתו.
העיניים נעצמות והגוף רפה ואני כבר לא נלחמת יותר. חופש מוחלט מחלחל לכל אבריי וממתיק את רגעיי האחרונים.
פתאום קולה של אור היפה מגיע לאוזניי:
" מה זה?! אני לא מכירה אותך ככה. קומי! את לא מתכוונת למות לי עכשיו, נכון?"
"די, אור. די. עשיתי מספיק נזק לשתינו. תחזרי לבעלך, גידי. בתוך תוכו הוא אוהב אותך למרות הכול. תחזרי לניצני, היא צריכה אותך. איתי יהיו לך רק צרות צרורות."
" קומי, סמדר! מה איתך?! תיכף הקור הזה יקפיא אותך למוות. השתגעת?! למה זה מגיע לי?" והיא לא ממתינה שאואיל לקום ובשתי ידיים חזקות ונחושות, מרימה אותי ודוחפת את גופי קדימה. " אני שומרת עלייך מכל משמר, אל תסתכלי אחורה. לכי ותמשיכי לנדוד ויהיה טוב בסופו של דבר. אני מבטיחה לך אהובתי היפה. מבטיחה לך. "
וככה אני נעה ומתקדמת על ידי כוחות פיזיים שאין לי מושג מאין באו, טובלת בקרח העמוק ובקושי רב מרימה את רגליי שהכאב בהן עצום עכשיו. מאחורי גבי אני שומעת טפיפות רגליים קלות ומהירות על הקרח. אימא… אני לא רוצה לחשוב בכיוון. רק לא זה… הנהמות מתקדמות ומתקדמות אליי, והטפיפות ממש בעקביי… "אל תסתכלי אחורה! שמעת? תמשיכי ללכת. תבטחי בי-הם לא יגעו בך לרעה. " אבל אני לא מתאפקת וסבה חציי ומספיקה להבחין בזאבים הכי קרובים אליי. והם קרובים. מאוד קרובים. צרחה גדולה נפלטת מפי שעה שמשקל גופו של הזאב מפילני ארצה… קצות שיניו החדות נוגעות בגבי ואז… כמו קסם כל משקלו נעלם ואני מבינה שמשהו או מישהו… או מישהי… פשוט מניף אותו ממני מעלה וזורק ומטיח אותו לכל הרוחות. מאחורי גבי נשמעות צווחות הזאבים כולם. הם מוטחים אלה באלה על ידי גורמים שאיני יכולה ושאסור לי לראותם.
" קדימה, סמדר. לא נשאר עוד הרבה. קדימה. אל תסתכלי אחורה. אל תסתכלי. בפעם הבאה לא אוכל לעזור לך, אז סמכי עליי ותתקדמי! "
קולות הזאבים הרעבים וקול טפיפות רגליהם על הקרח, מתרחקים והולכים.
נותר רק האין סוף התכול, החושך והצינה הגדולה. אבל משום-מה, עכשיו יש בי הכוח להתקדם ואני מאמינה בה ובעצמי. לכן כל מחשבותיי מרוכזות לכיוון החיובי בלבד, ואני נותנת את כל כולי קדימה.

בבועה מטושטשת שאורה רחוק עדיין, נראית בקו האופק, ומחישה את צעדיי ביתר מרץ קדימה. קולה של אור כבר לא נשמע ימים או שבועות, פרקי הזמן שעברו מאז תקרית הזאבים.
האור הנוגה קרב ובא לפניי ואורו טומן בחובו אושר עצום וגדול. אני אופטימית וחזקה ורגליי קלות וכמעט חסרות משקל. דמותה מזדקפת מולי ואני מזהה אותה.

כשעיניי נפקחות בטשטוש-מה הן נופלות על הווילון הסגור.
בטני מקרקרת ומקרקרת.
אני מתה מרעב ובמטבח ממתין האוכל שאימא הביאה לי מחדר האוכל.
____________________________________________________