בחזרה אל החופש- פרק א’ הגרסה המתוקנת +

פרק א'
קר כאן.
כל- כך קר, עד שאני יכולה לשער שתחת הכפפות הבלויות והשחוקות, ידיי כחולות. הכפור חודר מבעד לעצמותיי ומקפיא את דמי.
הלוואי שהייתי יכולה לחזור לצריף ולו לדקות מעטות, על אף שאיני יכולה להיות בטוחה שאחזור לעצמי שם ושסוף כל סוף אוכל להרגיש באצבעותיי הקפואות מפשירות לאטן. תחושת הזמן אבדה לי לחלוטין ואין לי קצה מושג כמה זמן אני נמצאת כאן, בשממה הקפואה הזו.
"את!" צועק עליי אחד מן האחראים בפתאומיות וקוטע את מחשבותיי הנודדות למחוזות רחוקים. "למה את מחכה בדיוק?" אני נעמדת בצורה זקופה ככל יכולתי ומנסה לשוות למראה פניי הבעה רגועה. לא עשיתי כלום, אני חושבת לעצמי בתרעומת, אך לא אומרת ולו דבר. עדיף כבר שאספוג את נזיפתו בשקט ושאחזור לעבודתי בחטיבת העצים- שלאחר מכן מופנים למפעל הנמצא איפשהו בעומק היבשת על מנת להפכם לרהיטים.
לו היו שואלים אותי לפני מספר שנים אם אוכל לראות עצמי עובדת בכך ועוד במקום שכזה, הייתי מגחכת בפרצופם של אותם אנשים חצופים. נדמה שעולם ומלואו השתנה מאז.
בטני כואבת מרעב קשה מנשוא ולמרות שאני מנסה להסיח מחשבותיי מכך, מחשבות על אוכל מתגנבות למוחי- מרק עוף מלווה בשקדים, תפוחי אדמה צלויים וזהובים המעוטרים בגוון זהוב, לצדם סלט ירקות קצוץ. וכקינוח, כקינוח… גלידה המורכבת מכשלושה טעמים מופלאים המלווים בפצפוצי שוקולד-
"את שומעת אותי?" שואל אותי האחראי בלגלוג, קוטע את חלומי בהקיץ. משך שנייה אני מסתכלת סביב בבלבול, לא מבינה היכן אני ומהו המקום אשר נקלעתי אליו, עד שקול סטירתו המצלצלת על פניי מעיר אותי.
"כ- כן," אני ממלמלת בקול חנוק ומשפשפת בכאב את לחי האדומה, מנסה לשלוט בכל מאודי בדמעות המאיימות לרדת. כבר חשבתי שבתחומי יכולתי לשלוט עליהן באחד- עשר החודשים שאני שוהה כאן, אך הן תמיד מאיימות לצאת ולשטוף את הכל.
"כן, מה?" הוא אומר בצעקה מחרישת אוזניים. בזוויות עיניי אני שמה לב לכך שאנשים מתחילים להתבונן במתרחש, בעיקר בי, לא מעזים להישיר מבטם לעברו.
"כ- כן, אדוני." אני אומרת בשנאה כבושה. לו רק יכולתי להראות לו שאיני מפחדת ממנו, אבל זה ברור כשמש ששיטה זו לא תעבוד. הוא אינו אוהב כשמזלזלים בו.
"אני מקווה לטובתך שלא איאלץ לעשות זאת שוב," הוא אומר בקול רצחני. "ועכשיו, חזרי לעבודה. אין לך זמן פנוי לבזבז על חלימה בהקיץ," הוא מסב את פניו לצדדים ושם לב לכל זוגות העיניים הנעוצים במתרחש, הממהרים להפנות מבטם ממנו. "ובנוגע אליכם, במידה ואראה ולו זוג עיניים שאינו שקוע בעבודה, כולכם, ללא יוצא מן הכלל, תיענשו בשבוע של משמרת כפולה. מובן?" לאחר שדממה משתררת, אנשים חוזרים לעבודתם במבט מושפל מטה. הוא ממהר ללכת לעבר הכיוון השני, לא לפני שנועץ בי מספר מבטי אזהרה.
כשהוא כבר מרוחק למדי אני בוחנת את סביבתי בחשש, מוודאת שאין אחראים אחרים בנמצא או שמא החליט לחזור, לוקחת את הגרזן בידיי וממהרת להתרחק לעבר פינותיו המרוחקות של היער, שם בדרך כלל אין יותר מדי אנשים.
משאני מגיעה לאחת מפינותיו המרוחקות של היער, אני מגלה שם כמישהו נוסף העובד במרחק מטרים ספורים ממני. לא נראה שהוא מבחין בי ואני מניפה את הגרזן למעלה, הולמת בעץ הראשון הנקרה לידי. כעבור זמן קצר ידיי מתחילות לרעוד ולכאוב מן המאמץ, עד שאיני יכולה לסגור ולפתוח אותן כראוי בלא להרגיש במיחושים המעקצצים בידיי. אף עם הכפפות בלתי ניתן למנוע לחלוטין את הופעת היבלות והפצעים הדוקרים. מצחי רווי באגלי זיעה שאני ממהרת למחות מעליו. רק זה חסר לי, שאתקרר יותר מדי.
אני מניפה את הגרזן ונעצרת בפתאומיות, מרגישה באפיסת כוחות מוחלטת, כאילו שאיני לא יותר מבובת נייר העומדת להתפורר לרסיסים. המחשבה המבהילה שמא ימצא אותי כאן, ללא מעש, אינה גורמת לאדישותי להתפוגג. דמי גואה בקרבי נוכח ההתרסה האילמת הזו. בעומק לבי אני יודעת שהיא זמנית בלבד. מן הרגע שבו יראה אותי כך, אתפתל ואתחנן בפניו כתולעת עלובה. הוא עלול אף להרוג אותי, לא לפני שיכריח אותי להשתתף במירוץ- מעין תחרות זוועתית שהוא מארגן בזמני הקיץ בדרך כלל לשם הבידור לאחראים האחרים.
איבדתי את חברתי, ג'ני ווקר, בדרך זו. היא חלתה זמן קצר לאחר שאולצה להשתתף באותו מירוץ מזורגג. כנראה שאשמע מצטדקת להחריד, אבל עשיתי כל שביכולתי על מנת להצילה. גנבתי תרופות מביתני השומרים, המקום שבו עבדתי בעבר. ורק בגלל שנייה, שבריר שנייה שבו לא הייתי מרוכזת… תפסו אותי.
כשביקרתי במרפאה המלאה לעייפה בחולים מוכי מחלות, המזוהמת למדי בה שיכנו אותה, הרגשתי את הצער תופס בי ללא כל יכולת לצאת נוכח מראיה המתקשה לנשום, והמחשבה המבהילה שעלתה שוב ושוב ממעמקי מוחי, שתמצא את מותה כאן.
היא הכריחה אותי להבטיח שאשרוד ושאספר לעולם עליה, שמא לא תישכח. כשאמרתי זאת לא התבוננתי בעיניה, מפני שלא ידעתי בעצמי אם אוכל לממש זאת. היא מתה ביום המחרת, בשנתה, ונחמתי היחידה הייתה שלפחות לא סבלה יותר מדי.
"את בסדר?" הנער שלצדי מתקרב אליי וברכות עיניו השחורות מביעות דאגה. אני ממהרת למחות את הדמעות מעליי, שלא יחשוב שאני איזו חלשלושה מפונקת שמעט קשה לה.
"אני בסדר," אני עונה. קולי מלוח מן הדמעות.
"מה, האם זה ג'ראד האחראי?" הוא שואל. לעזאזל איתו, אינו יכול פשוט לעזוב אותי לנפשי? כל אחד אחר היה עושה זאת וממשיך בעבודתו. אני כה צמאה לפרטיות, מצרך שכבר הספקתי לשכוח מעצם קיומו.
"בערך," אני עונה חלושות ומקללת עצמי על כך כמעט ומיד.
"עדיין לא התרגלת אליו?" הוא מגחך וגורם לי להרגיש כאילו שאיני יותר מאיזה 'טרף קל'. ייתכן שזה טיפשי להיעלב מכך, אבל איני יכולה שלא להיפגע מנימת קולו המזלזלת. "היי," הוא אומר ומתקרב אליי כך שאנו עומדים כמעט ראש למול ראש. "אני מצטער, הוא עשה לך משהו?"
"סטר לי על הפנים," אני משיבה וזו הפעם קולי נשמע כה חלוש ומעורר רחמים, עד כדי כך שאני כמעט ומתחילה לשנוא את עצמי.
"אל תדאגי," הוא אומר ומשעין את הגרזן כנגד גזע העץ. "כאב אכן יכול להיות מעצבן, אך למרבה המזל יש כאן שפע דברים היכולים לעזור," הוא חופן גוש שלג בידיו ומצמיד אותו לפניי האדומות. "איך קוראים לך?" הוא הוא שואל בסקרנות וממשיך להחזיק בגוש הקרח, למרות שניכר במראה פניו ההולך ומחוויר שאינו נהנה מכך.
"טיארה רוברפור," אני עונה חרישית. "לך?"
"ג'ראד הילז," הוא משיב. "וכן, אני מודע לכך שישנו אחראי בשם זה, הוא כנראה מתעב אותי יותר נוכח עובדה זו," הוא מרחיק את גוש השלג מפניי ומנער את ידיו כדי שיחזרו לעצמן. "הן עדיין אדומות, אבל כבר נראות יותר טוב." הוא קם על רגליו.
"תודה," אני אומרת בהכרת תודה וקמה, ממהרת להתרחק ממנו. אף פעם לא אהבתי להיות 'חייבת' לאנשים.
"חכי רגע," הוא אומר במעין ייאוש הגורם לי להיעצר במקומי. "לא הספקתי לשאול כמה זמן את פה."
"אחד- עשר חודשים. ואתה?"
"שנה וכמה חודשים," הוא עונה. "אבל, אני מסכים איתך. לא משנה כמה זמן אתה נמצא פה, אי אפשר באמת להתרגל…" הוא נעצר לפתע ומתבונן בי, כאילו מחכה שאשלים את משפטו. שתיקה מביכה משתררת בינינו ואני חושבת מה אוכל להגיד לו, מפני שאם כבר התחלנו בשיחה- שלא תיגמר כך- בחוסר ודאות מוחלט.
"אם היו שואלים אותי לפני כמה שנים," אני ממלמלת. "אם אוכל לדמיין את עצמי בסיטואציה שכזו, הייתי צוחקת בפה מלא. נראה כאילו עולם ומלואו השתנה מאז." אני אומרת חרישית, אך אני בטוחה ששמע זאת.
"כן," הוא מהנהן בראשו. "אני מכיר את התחושה הזו. האדם שאתה עכשיו, שונה מאוד ממי שהיית לפני המעצר, שונה אפילו מאיך שהיית כאשר רק הגעת לכאן, כאילו פי התהום מתוחה בין אותם החיים," הוא מתבונן בי בסקרנות שכמעט ויוצאת מבין עיניו השחורות, אך אני מתעלמת מכך. כלומר, אני מרגישה אי- נוחות מסוימת לחשוף עצמי בפני נער שזה לפני דקות מעטות היה כזר בעיניי.
"את יודעת," הוא אומר, ממתין לתגובתי. "אני הגעתי לכאן רועד, בלא ידיעה מה עלה בגורל משפחתי. רק אני, כנגד הקור החונק."
"אני הגעתי לפה עם החבר שלי," אני אומרת בלא לחשוב פעמיים. "לא לבית- המעצר הזה באופן ספציפי… לא משנה."
"גרת עם החבר שלך?" הוא שואל בסקרנות שכמעט ומתפרצת מבין עיניו השחורות. לשניות אחדות אני חושבת שהוא חסר טאקט באופן מחפיר, אך חיוכו העקום שממנו נובעת גם כן התשוקה לגלות משכיח ממני מחשבה זו.
"זה משנה?"
"אני מצטער," הוא אומר וחיוכו נעלם אל בין הצללים.
"זה בסדר," אני מסננת. "מוזר שבכלל סיפרתי לך זאת. אני בדרך- כלל לא מספרת אפילו חצי מזה לאנשים שאני מכירה."
"אולי אני האחד של חייך." הוא מחייך, חיוך ישר החושף את שיניו הלבנות העומדות בניגוד לשיערו השחור.
"תחלום על זה." אני מגחכת ומתכופפת אל הקרקע, חופנת בידיי גוש שלג וזורקת אותו עליו, על מנת לשפר את מצב רוחי הפגום ובנוסף כדי להראות לו שגם לי יש כמספר טריקים בשרוול.
הוא חומק באלגנטיות מן הראשון הפוגע באחד מגזעי העץ סביבנו. אני מנסה את מזלי בשנית, אולם הוא חומק וזו הפעם זה בקושי. נשמע קול חבטה עמום כאשר גוש השלג פוגע במשהו ממרחק, איני יכולה לראות במה או במי פגע.
"לעזאזל," ג'ראד מסנן חרישית כעבור רגעים. "תרימי את הגרזן, במהירות." הוא אומר ומרים את גרזנו, ממהר להתרחק למקום בו עבד ולו לפני דקות.
אני מרימה את גרזני ומנסה להיראות כהרגלי, שרויה בקהות החושים המלטפת, המשכיחה ממוחי את המצב בו אני מצויה כעת.
"אתם!" אני שומעת קול מוכר אשר מעלה צמרמורות במעלה גופי. "בואו לכאן," אני ממהרת ללכת לכיוונו, נושאת את הגרזן בקרבי על כל צרה שלא תבוא, על אף שאני בטוחה שתבוא.
ג'ראד ממהר לעברו וכשהוא עומד למולנו, אני יכולה לראות שחלק ממדיו רטוב ומכוסה ברסיסי שלג לבנים. לעזאזל, מהי הסבירות שדבר זה יוכל להתרחש? אלא אם כן כמובן, מדובר בי. "איזשהו כדור שלג טועה פגע בי והוא הגיע מכיוונכם. ועכשיו תגידו לי בבקשה, האם סתם עופף לו באוויר או שמא זה היה אחד מכם, שכנראה אצטרך לנהל עמו שיחה רצינית בנוגע להתבטלות בזמן עבודה," טון דיבורו רגוע, אך מאחורי אותה חזות שלווה כביכול עומד אדם אכזרי שלא יהסס להשתמש במיטב האמצעים העומדים לרשותו. ביומי הראשון כאן, הוא נשא נאום בפני האנשים הרבים שהגיעו ואני ביניהם על עובדת היותנו פושעים מטונפים ושכל תפקידנו בעולם מסתכם בכשתי מילים בלבד- לעבוד ולעבוד קשה. אחת מאותם עשרות לא הקשיבה לדבריו בתשומת לב רבה. היא נראתה כעומדת להירדם בעמידה. למען האמת, עודי זוכרת שהייתי גם אני עייפה מאוד, בשילוב עם ההלם שגאה בנפשי. ורק למרבה המזל, לא שם לבו אליי. זעמו התלקח והוא שאל אותה על מה דיבר בעשר הדקות האחרונות, ממש מילה במילה והיא לא ידעה כיצד לענות על כך. ועל מנת ללמדה לקח כדבריו, הלקה אותה בחוזקה באמצעות השוט שהוא מקפיד להחזיק בידיו, או לאחסן בכיסו הרחב לאין ערוך. היא ייללה מכאבים והוא אמר שזו הדוגמא הראשונה למה שיקרה במידה שלא נציית ונבצע את עבודתנו כנדרש. כבר אז חשדתי שהוא סדיסט, חולה ופסיכופת, אך אין כל סיכוי שאציין זאת בפניו. "אני מחכה לתשובה, ברשותכם," הוא אומר, קוטע את מחשבותיי.
"אנחנו לא יודעים-" משיב ג'ראד.
"אתם משקרים," הוא קוטע אותו בגסות. "אני יכול לראות זאת בעיניכם הקטנות והמגעילות."
"עבדנו," אני אומרת ומסתכנת בהלקאה מצדו נוכח חוצפתי. "לא הסתכלנו על כדורי שלג מעופפים, אדוני." ג'ראד האחראי אינו טיפש, אך אני מקווה שזה יעבוד. אני מראה לו בתחילה את ערימת העצים שהספקתי לכרות ולאחר זאת את ערימתו של ג'ראד, שמובן שגדולה יותר מאשר שלי. אני מתבוננת בערימתי המסודרת בצורה מסוימת מאוד, כך שנראה מן הצד שכרתי הרבה עצים. אני רק מקווה שייפול בפח.
הוא בוחן אותן בתשומת לב רבה ונראה כמי שנהנה למתוח אותנו, כבמשחק חתול ועכבר.
בסופו של דבר הוא מהנהן משמסיים לבחון את ערימתי ואני מקווה שהאמין לכך. הלחץ גואה בקרבי, אבל אני מחייכת את החיוך הגדול והמזויף ביותר שאני יכולה להעלות על הדעת.
"עבודה יפה," הוא אומר ומהנהן. "תמשיכו כך. ובנוגע אלייך," הוא מסתכל ישירות לכיווני ועיניו הכחולות כמו קודחות בי בזעם. "תמחקי את החיוך הזה מהפרצוף שלך." אני בוהה בו כפסלון קרח אטום בעת שהוא עוזב את המקום לאטו, מנסה לאתר את מי אשר זרק עליו את כדור השלג. הוא כנראה לא ימצא אותו.
לאחר דקות שתיקה מתוחה, אני חייבת לפרוץ בצחוק. איני יכולה לעצור מבעצמי זו הפעם. תחושת השחרור גואה בקרבי. האם זהו לא חלום? האם לא אתעורר כעבור שנייה במשרדו, כאשר הוא מטיל עליי עונש נוסף?
"משוגעת אחת," אומר ג'ראד וקוטע את מחשבותיי. "זה היה יכול שלא לעבוד ואז מה היה קורה? את ברת מזל," לדיבורו מתלווה צחוק בלתי נשלט. "אני לא יכול להאמין שהוא באמת 'קנה' זאת."
צחוקו המידבק מדביק גם אותי וכך אנחנו צוחקים עד לערב, כאשר אנחנו מחזירים את הגרזנים שלנו ופוסעים לכיוון הצריפים.
אני מכירה את ג'ראד רק שעות מעטות, אך בלבי, זה מרגיש אחרת.