בין שני קירות פרק 5 מקום מבטחים

אביגל עמדה כפופה, מעט מלוכלכת, ושאריות מהמסקינג טייפ של פלג עוד נשארו לה על הידיים.
צורת שפתיה היו ישרות. היא לא חייכה, ואפילו לא התאמצה לחייך.
איתמר קם ממקומו. הוא התקדם באיטיות לעבר אביגל, בזמן שהאיר עליה עם הפנס, כדי שיידע שהוא לא מדמיין, והוא באמת רואה אותה.
ככל שהתקרב יותר ויותר, הבין שאביגל באמת עומדת מולו, והוא לא מדמיין.
כשהיה מספיק קרוב עליה, הראה לה את ההלם שלו.
"א..אב..אביגל?" אמר בגמגומים.
איתמר התקדם לעברה, טיפה ירד, וחיבק אותה חיבוק ארוך וחזק, שתרגיש שהוא שם, לצידה.
הוא היה נחוש לדעת מה עבר עליה, ואיך היא הצליחה להנצל, ומה אותו איש אנונימי שהם לא הכירו עשה לה.
אביגל הושיטה ידיים וחיבקה בחזרה את איתמר. ירדו לה שתי דמעות בודדות משק העיניים במהלך החיבוק.
איתמר בניגוד אליה, ניסה לחייך. הוא הרגיש לידה בטוח. שהיא ככל הנראה, מעתה והלאה, הנקודת מוצא שלו מכל הבעיות שנוצרו ואולי יוצרו לו. למרות שרק בתחילת היום הקודם הם הכירו..רצה להשאר לצדה לנצח. גם בגלל שעוד לפניי התאהבה באישיותה..הוא תיאר אותה כמישהי מושלמת.
כשהרפו האחד מן השנייה, אביגל ניקתה את הדמעות מלחייה הדקות, בניסיון שאיתמר לא ישים לב.
היא החלה להתקדם בהליכה די מהירה לעבר העץ שלה, והתיישבה מתחתיו. איתמר שם לב שהיא התיישבה באותה צורה בה התיישבה בבוקר של היום שלפני. אחריה, גם איתמר הלך לעץ שלו, וניסה להתיישב בדומה אליה.
"בהתחלה חשבתי שאת האיש המוזר שתקף אותנו, או מישהו אחר שבא לתקוף אותי"
אביגל לא ענתה לו, והסתכלה על האדמה. היא שכשכה את ידיה בין העלים.
"אז..מה..מה קרה שם..אצל אותו איש? את בסדר? הוא עשה לך משהו נורא??" שאל בזהירות איתמר.
הוא חשב לפני כל משפט, כל מילה שבא לאמר.
"זה לא חשוב איתמר. בוא לא נדבר על זה" ענתה אביגל, יחסית ברוגע.
"אפשר לדבר באופן די עקיף..?"
"תלוי"
איתמר הרגיש מוכן לצאת עם השאלות שהוא בנה לעצמו בראש.
"אז..שלקחו אותי לבית החולים הסתכלתי במקרה על החלון של החדר שלך"
אביגל הרימה את גבותיה, כאילו חשבה לעצמה שזה לא היה במקרה.
"וראיתי מין צל של בן אדם ששוכב על המיטה שלך.
לא הבנתי מי זה..
וגם..אני יודע שאת לא רוצה לדבר על זה אבל מה עבר עלייך שם..?"
"הצל הזה הייתי אני"
"אני לא מבין" איתמר הסתכל במבט של סקרנות על אביגל.
"אני לא יודעת בדיוק מתי הסתכלת,
אבל הספקתי בין הזמן שהיית על המדרכה עם הברך הפצועה שלך,
שאני רואה שכבר טיפלו בה היטב,
לבין הזמן שכבר הספקתי לנסוע לבית החולים לקבל טיפול,
לברוח מפלג.
אבל כמו שאמרתי..אני לא רוצה להכנס לזה בכלל ככה שאל תזכיר את זה יותר. אי פעם. וזה אומר שגם לא אענה לך על השאלה האחרונה"
"זה בסדר" ענה בהיסוס איתמר, הפנה את מבטו למטה אל הקרקע, ולאחר מספר שניות העלה חזרה והסתכל על אביגל.
"כלומר..את יודעת. לא נראה לי שההורים שלי יעבירו את האירוע על סדר היום. הם בטוח יפנו למשטרה ותהיי חייבת לספר משהו"
"איתמר..די" ענתה אביגל.
היא נראתה נסערת.
רואים שעבר עליה משהו. משהו גדול.
"למה באת דווקא לפה?" שאלה אביגל.
"להרגע. ידעתי שזה המקום ההכי נכון. לא בית חולים, ולא בית, אלא פה, ביער. וגם ידעתי שאולי גם את תהיי פה. סיכוי שדי שללתי, לאחר מה שקרה"
"אז אני מבינה שהיער הפך לך בין יום למקום האהוב עליך ביותר..אני מכירה את ההרגשה. הוא פשוט מקסים. מין מקום מבטחים שאתה יכול פשוט לבוא, להשאר, והטבע עושה את שלו. ו..אני הגעתי ישר הביתה אחרי מה שהיה עם האיש כי זה היה המקום הראשון שהופיע לי בראש, ולאו דווקא היער.. וגם אני לא בטוחה, אבל המקום שהוא לקח אותי אליו היה די קרוב..ורק שתדע..לא סתם באתי עכשיו לפה. יצא שראיתי אותך ו..בוא נאמר שעקבתי אחרייך"
"כן..היער באמת מקסים.
ו..מה זאת אומרת. הוא לקח אותך לבית שלו??" נראה שלאיתמר בכלל לא היה אכפת שאביגל עקבה אחריו.
"נראה לי. זה היה נראה כמו בית. וככל הנראה..שלו.
אבל גברתי עליו בתוך הבית ואחרי זה יצאתי. לא כל כך שמתי לב למקום עצמו ואיפה אני נמצאת, העיקר לברוח משם. ואם רצית לשאול, אז לא. לא ראיתי את הפרצוף שלו. אני לא יודעת מי זה.."
לפתע, נשמע רעש של משהו רך שנפל על העלים הצבעוניים.
"שמעת את זה?" שאלה אביגל.
"כן. מה זה?"
"נראה לי נייר או משהו..זה דבר רך, לא נשמע כמו משהו מוצקי"
אביגל החלה לחפש בין העלים דבר שלא ידעה מהו.
איתמר הסתכל שהיא מתחילה לחפש, וגם הוא ניסה למצוא.
לאחר דקה של חיפושים קצרים הם הפסיקו.
"טוב..את יודעת מה אומרים..אם לא מצאנו, כנראה שלא היינו צריכים למצוא את זה.."
"לא מכירה..אבל נחמד לדעת"
כמו בבוקר של היום שלפני, הגיע רגע של שתיקה. אך היא הופסקה לאחר זמן קצר ע"י איתמר.
"הם הרדימו אותי"
"מי?"
"המטפלים שלקחו אותי לבית החולים. רציתי לבדוק מי היה בחלון של החדר שלך..לא היה אכפת לי להיחבש בתוך המכונית, העיקר לדעת"
"ו…"
"והם הרדימו אותי.
משום מה, ממה שאני זוכר..זאת הרגשה מדהימה.
אתה המצא בתוך חלל ריק, רק אתה.
ההרגשה עצמה..הרגשה של אופוריה.
למרות שאתה נרדם, משהו אחר מתעורר"
"מדהים" ענתה בחיוך אביגל.
איתמר חשב לעצמו, שזה החיוך הראשון שלה באותו לילה.
לפתע, אביגל קמה ממקומה במהירות.
"לאן את הולכת?" שאל איתמר בחשדנות.
"הביתה. אני עייפה..היער זה לא מקום שאפשר לישון בו. אם אתה מבין.."
"מבין..חכי לי אני אלווה אותך"
"לא חשבתי אחרת.." אמרה בחיוך אביגל.
איתמר קם, ניקה את העלים שכנראה נדבקו לו בגב התחתון, והתקדם לעבר אביגל.
שניהם התקדמו לעבר היציאה הלא קיימת של היער.
במהלך ההליכה, שלא הייתה מהירה או איטית, איתמר אמר לאביגל:"לא משנה אם היית מסבירה או לא, ואם תסבירי או לא, אני מאוד שמח שאת יחסית בסדר..שאת לפחות כאן"
"גם אני איתמר. גם אני.." ענתה לו בקול חלש.
הם עברו דרך השביל המפורסם.
באותו הרגע, איתמר הקדיש את תשומת ליבו לכל פרק בשביל. מהקרקע שלו ועד הקשת שיוצרים הענפים המחוברים בין שני העצים שמונחים בצדי השביל, ועליהם העלים הצבעוניים והנדירים ביופיים.
הכל היה נדיר ביופיו באותו יער.
אביגל לעומת איתמר, הלכה בזמן שהיא מסתכלת על הקרקע.
איתמר חשב שזה ככל הנראה מההרגל שלה אל היער, וההתלהבות שלה כבר פחתה.
שניהם עלו בזהירות מעל הגדר. ראשונה הייתה אביגל, והיא עשתה זאת בשנייה, וכבר הייתה על הקרקע של בית הספר.
איתמר עלה בזהירות על הגדר עם החורים הצרים. כשהגיע למעלי הגדר, אמר:"רק שלא ייראו אותנו במצלמות"
לפתע הרגיש שהגדר מתנדנדת בחוזקה, ושם לב שאביגל גרמה לפעולה זו.
"מה את עושה השתגעת?" אמר בעודו מנסה לצחוק ולפחוד בו זמנית.
"בוא תרד, אני אגלה לך סוד קטן לגבי ה"מצלמות" הללו"
אביגל גרמה לאיתמר להסתקרן. כעבור מספר שניות גם הוא עמד על הקרקע היציבה של בית הספר.
בזמן שהלכו זה לצד זו, אביגל סיפרה לאיתמר את "הסיפור המסתורי העומד מאחוריי מצלמות האבטחה של בית הספר" ככה קראה לו.
"המצלמות האלה הן כלי להפחדת התלמידים. יום אחד גיליתי שהן בעצם בכלל לא פועלות. הן סוג דמה. רק אל תשאל איך גיליתי..בקיצור. אין רמקול. אין וידיאו. והמסך של המנהלת שאמור לשדר מה שקורה בבית הספר-לא באמת משדר משהו. גם זה הוכח קצת מאוחר יותר. מופתע או שלא? ו..לפני שתגיד משהו" עצרה עם אצבעה את פיו של איתמר. הוא אהב את הרגע הזה.
"אל. פשוט אל. תאמר את זה למישהו. זה כרגע הסוד שלי ושלך ואף אחד לא הולך לדעת על זה" היא הורידה את אצבעה מפיו של איתמר.
"בסדר. מבטיח לך..אל תדאגי."
הם המשיכו להתקדם לעבר שער בית הספר.
הם עלו אחד אחרי השנייה.
באותו גדר הסיפור היה יותר מסובך.
היא הייתה הרבה יותר ארוכה מהגדר ש"היוותה את המעבר הישיר והחד מהגן עדן לגיהינום" …
כל אותה הדרך לביתם, הם לא הוציאו מילה מהפה.
לא דיברו על שום נושא, ורק שתקו, נשמו, והלכו מהר.
כאשר הגיעו לשכבת בטון שמפרידה בין שטח ביתה של אביגל לשטח ביתו של איתמר, הם נעמדו זה מול זו.

(שימו את השיר ברקע)

"אני צריכה חיבוק" אמרה אביגל בלחש.
איתמר לא ענה. בלי היסוס, התקדם לפניה, פתח את שני ידיו, נצמד ברוגע אל גופה של אביגל והצמיד את שני ידיו, שתרגיש לידו בטוחה ורגועה, עד כמה שתוכל להיות.
באותו הרגע, בכתה בלי לתת למחשבה על כך שהיא ליד גבר, לעקוף את המחשבה של הצורך לפרוק.
כשהרפו האחד מן השנייה, כל אחד עלה לביתו, ואמר "לילה טוב" .
שניהם סגרו אחד אחרי השנייה את שער הכניסה.
אצל אביגל, ההורים היו בסלון ולא שמו לב לכך שנכנסה הביתה, והיא העלתה בריצה אל חדרה.
אצל איתמר, דורון נח על המיטה הזוגית שלו ושל חן, וצפה במשחק כדורגל. איתמר הבין זאת מהרגע שנכנס לביתו. הוא חשב שהמשחק תהיה הסחת דעת מושלמת בשבילו, כדי שיוכל להמלט אל חדרו במהרה. אך כאשר הגיע למדרגות, דורון שמע אותו. איתמר רץ במדרגות במהרה לעבר חדרו, בכדי שדורון יחשוב שרק דמיין בראשו שהוא שמע רעש. באותו הרגע שאיתמר רץ במדרגות ביתו, הרגיש בפעם הראשונה מאז שנפל מהקומה הראשונה של בית החולים, את הכאב העצום שהיה בברכו. למרות זאת, התקדם לחדרו במהרה. הוא נכנס, ונעל את הדלת. הוא קפץ לעבר הכסא, והסתובב מספר סיבובים, עד שהיה מספיק מסוחרר.
הוא הרגיש בהסתובביות הרגשה מהנה. הרגשה מספקת שכזו.
ההסתובביות הללו על הכסא השכיחו ממנו את הכאב שבברך.
כאשר הפסיק להסתובב, נעצר בחלון חדרו שהיה פתוח.
הוא הסתכל בחלון, והתקרב עם הכסא יותר ויותר קרוב אליו.
הוא ראה שגם חלון חדרה של אביגל היה פתוח.
הוא הציץ מתחת לתריסים שרבע מהם תפסו את שטח החלון.
תחילה, ראה על שולחנה של אביגל סכין חדה וארוכה עם דם אדמדם שנפרס על כל אורכה.
הוא נבהל, והלך אחורה במהירות עם הכסא. הוא לא הבין של מי הדם, ולמה יש בחדר של אביגל סכין, אך ישר הגיע למסקנה והדברים הקטנים שקרו באותו הרגע הסתדרו במוחו. הוא התקדם וחזר אל החלון.
הוא שוב נדהם, ושם לב שליד השולחן, בצבצה ידה של אביגל.
הסווצ'רט שלה היה מורם כמעט עד לכתפה.
מתחת, היו פסים אדומים ודקיקים של דם.
לפחות עשר פסים, אחד מתחת לשני,
שכל דם של פס התרכב עם דם של פס אחר.
באותו רגע, יכל לשמוע את קולות הבכי של אביגל יוצאות מתוך חדרה.