בית ארנול | פרק 5
נעמדנו חמשתנו במסדרון הצר בקומה העליונה, ליד החדרים שלנו.
חמישה דלתות פתוחות, חמישה דלתות סגורות.
אני, מספר שש, נמצא יחד עם מספר ארבע, ג'וגרג', מספר חמש, רוסלן, מספר שבע, אנסטסיה ומספר שמונה, קימברלי.
כולם עדיין בהלם, מנסים להבין את הסיטואציה המוזרה והלא ברורה הזאתי שנכנסנו אליה.
"אנחנו לא נמשיך לשתוק, נכון?" אמר רוסלן, הבן אדם השפוי היחיד שכנראה נמצא כאן.
"אני מעדיפה שלא…" אמרה קימברלי, מספר שמונה, "השתיקה הזאת מפחידה אותי יותר מהסיטואציה"
רוסלן חייך אליה, כנראה הסגנון דיבור של קימברלי מאוד מוצא חן בעיניו של רוסלן, בכל זאת היא זאת שהצליחה להרגיע את אנסטסיה שהתחרפנה לפני מספר רגעים.
"איזו דלת נפתח?" שאל רוסלן, "את מי נעיר קודם?"
"בוא נתחיל עם מספר אחד" אמר קימברלי וכיוונה את האצבע שלה לכיוון הדלת הראשונה מהמסדרון.
התקדמנו חמשתנו אחד אחרי השני לכיוון דלת מספר אחת, כאשר רוסלן וקימברלי מובילים בהליכה שלהם.
נעמדנו מול דלת מספר אחת, רוסלן הניח את ידו על הידית ופתח במהירות את הדלת. כולנו נכנסנו פנימה לחדר.
אנסטסיה וקימברלי צעקו צעקה חלשה וכיסו מהר את העיניים. מספר אחד נמצא שוכב, ליתר דיוק ישן בשינה כל כך עמוקה, חסר בגדים, בדיוק כמו שאני, ואני מאמין כל האחרים היינו.
"צאו מהחדר כולם" אמר רוסלן במהירות, "אני אעיר אותו, צאו אתם"
כולנו שמחנו מאוד שרוסלן לקח על עצמו את האחראיות להעיר את מספר אחת, איש שכנראה גם הוא נחטף על ידי אנשים המחופשים לנינג'ות ועכשיו יתעורר ערום, עם שרשרת מוזרה, קעקוע עם הספרה אחת על חזהו ובגדים חשופים כל כך.
מהכמה שניות שיצא לי להסתכל במספר אחד, ראיתי איש צעיר, שרירי מאוד, אתיופי ששערו מגולח. מעניין אותי מאוד איך הפגישה שלו עכשיו עם רוסלן, איך הוא מגיב.
אחרי עשר דקות, שבהם שמענו שקט מוחלט מהחדר, נפתחה הדלת ויצאו ממנה רוסלן ומספר אחד, כשהוא לבוש בדיוק בבגדים של כולנו.
"לא ציפיתי שיהיו הרבה אנשים…." אמר אחד כשהוא ראה את כולנו עומדים בכניסה.
"לפי מספר הדלתות אנחנו עשר" אמרה אנסטסיה והתחילה להזיל דמעות על המצב.
"דרך אגב אני מייקל" הוא הציג את עצמו, "למה הם עשו לנו את זה, מי הם בכלל?"
כולנו הסתכלנו זה על זה, לא ידענו מה לענות לו. בעצמנו רצינו לדעת את התשובה הזאת, הדבר המסקרן את כולנו.
"נעבור לדלת מספר שתיים" אמר רוסלן והתקדם לעבר הדלת.
הוא הניח את ידו על הדלת, כאשר כולנו נעמדנו מרחוק, הפעם ידענו שלא כולנו צריכים להיכנס, ידענו שכנראה האנשים שעדיין לא פתחו את הדלתות שלהם לא התעוררו משנתם.
"החדר ריק" הכריז רוסלן כשהדלת נפתחה, "אין כאן איש"
נעמדנו כולנו מאחוריו והצצנו לתוך הדלת, ובאמת החדר היה ריק מאיש.
"אנחנו כאן" נשמע קול נשי וצעיר.
הסתובבנו בבהלה כולנו, והסתכלנו על שתי בנות, הלבושות בדיוק כמו קימברלי ואנסטסיה.
אחת צעירה מאוד, יפיפייה, שהמספר שתיים היה מקועקע על רגלה, שיערה ארוך וחלק בצבע שטני, עיניה כחולות כמו הים.
ההיא לידה הייתה מבוגרת ממנה, אולי בת שלושים, אישה עם שיער קצר מאוד, שחור, יחסית מלאה והספרה שלוש הייתה מקועקעת על רגלה.
"מי אתן?" שאל רוסלן והתקדם לעברם.
"קוראים לי אמילי" אמרה מספר שלוש.
"אני בלה" אמרה מספר שתיים והסתתרה קצת מאחורי מספר שלוש, נראתה מבוהלת ומבוישת.
"כמה זמן אתן כבר ערות?"
"הרבה" אמרה אמילי, מספר שלוש, "קמתי אולי לפני ארבע שעות, נבהלתי, לא הבנתי מה קרה לי, פתחתי את דלת חמש, הדלת שלך, וראיתי אותך שוכב ערום, נבהלתי ורצתי בחזרה לחדר שבו הייתי, עד שבלה גם התעוררה, מבוהלת, והיינו עד עכשיו ביחד".
הסתכלנו אחד על השני, מיואשים, מבוהלים. ידענו שאנחנו כבר שמונה אנשים שהתעוררו למציאות הלא מובנת, למציאות המבהילה הזאת. ידענו שיש לנו לפגוש את מספר תשע ואת מספר עשר.
מה שאני ידעתי, שבטח אחרי שנפגוש את מספר תשע ועשר, תתברר לנו המציאות ומה קרה לנו.
תגובות (3)
כשאני קוראת את הפרקים שאתה מעלה אני ממש נמצאת יחד איתם במקום הזה, אני יכולה להרגיש את הפחד והבהלה ממה שהם לא יכולים להבין, מדהים! הכתיבה שלך יוצאת מן הכלל! הפרקים נגמרים לי מהר מידי,
אני מצפה בקוצר רוח להמשך!! =))
תודה רבה לך :)
תמשיך
אני ממש אוהבת את הכתיבה שלך
ואת הרעיון של הסיפור