בית המלון – פרק 2
בחיי, משעמם לי.
אף אחד לא מגיע יותר.
פעם מישהו היה נכנס לטירה שלי בטעות, הייתי נלחמת בו, מציגה בפניו את הסיפור שלי, ואם מצא חן בעיני… הצעתי לו להישאר איתי.
מעטים הסכימו.
אולי זה בגלל שאני נראית משוגעת, עם השיער האדום הפרוע שלי, חלוק המעבדה, והעיניים הסגולות-אדומות הגדולות.
אולי זה סתם כי אני לא מוצאת חן בעיניהם.
בכל מקרה, איכשהו, כל אחד מהם מצא את מותו בדרך אכזרית. אני מנסה להגן עליהם, אבל הם מתים לי בכל פעם.
מדכא.
אז, איפה הייתי?
אה. כן. משעמם.
אז פעם אחת בחיים הארוכים, האומללים, והמשעממים שלי, החלטתי לצאת מהטירה. לעשות סיבוב. חמישה מהקולות שבראש שלי צעקו עליי.
"מה נראה לך?!"
"אם יתפסו אותך, הלך עלייך."
"למה מי מת?!"
מי מת? אה, כן. כל מי שאהבתי.
יתפסו אותי? מי בדיוק?
מה נראה לי? דברים.
אז לצאת.
אני לעולם לא אתרגל לעובדה שאני יכולה להיכנס לטירה ולצאת מהטירה כאוות נפשי. בהתחלה פותחת את הדלתות הכבדות בהיסוס, ולאחר מכן פורצת בריצה.
"הממ?" אני שומעת את עצמי ממלמלת, גבותי מתכווצות, "מה לעזאזל זה?"
אני עוצרת.
מולי מתנשאת אחוזה מרהיבה, אפרורית. היא נראית ישנה, אך זה לא מוריד מערכה או מיופייה. להפך. זה רק גורם לה להיראות מרשימה הרבה יותר. השמים בגוון אפרורי, אך לא נראה כאילו עומד לרדת גשם. מעט שמש חודרת מבעד לעננים, קרניה מנסות לפלס דרך בתוך כל העננים האפורים של הדיכאון – בדיוק כמוני.
אני מתקרבת באיטיות, מודעת לעובדה שכדאי שיהיה לי כלי נשק בהישג יד. בתנועה אוטומטית ידי נשלחת לכיס חלוק המעבדה, מחזיקה שם באקדח טעון.
אני מתקרבת, אט אט, הססנית אך נחושה. לאחר שניות מעטות אני מגיעה אל הדלת הגדולה, המפוארת גם היא.
אני פותחת את הדלת באיטיות… ונשימתי נעתקת מפי.
תגובות (0)