בית הספר למוטנטים – פרק 20

-נקודת מבט של זואי-
לאחר שראיתי את אן ופלים רוקדים הלב שלי התחיל לכאוב,אבל הבנתי שאולי היא הכריחה אותו או משהו כזה אבל לאחר שניגשתי אליו והוא צעק עלי ואמר שהרבצתי לאן התחלתי להרגיש את הלב שלי מתחיל לכאוב ממש,הרגשתי נבגדת.
יצאתי בריצה מין האולם ושיצאתי החוצה למרפסת התחלתי לבכות,לא יכולתי לעצור את הדמעות וגם הרגשתי מובכת,כל הבית ספר הסתכל אלי וחושב שאני מטורפת וקנאית.
דבר אחד לא כל כך הבנתי,למה היה חשוב לפלים הם הרבצתי לאן?למרות שלא הרבצתי לה אבל חשבתי שהוא שונא בני אדם.
נשענתי על המעקה שהשקיף לים,הים געש והוא היה בגוון שחור בגלל הלילה וכוכבים קישטו את שמי הלילה.
נזכרתי בשיר מילדותי על כוכב בודד שלא איבד תיקווה והתחלתי לזמזם אותו ,"כוכב מנצנץ בשמי הלילה,מחפש לו חבר,התקווה משאירה אותו בחיים,שאולי יום אחד לא היה בודד…"
שמעתי קול מאחורי והסתובבתי,זה היה פלים הוא מחא כפיים והסתכל עליי ומבט עצוב בעיניו
"את שרה ממש יפה" הוא אמר והביט בי "תודה,אני שרה מגיל קטן" אמרתי והסתובבתי חזרה והבטתי בשמיים.
"אני מצטער זואי,לא הייתי צריך לרקוד איתה" הוא אמר בקול עצוב והתחיל להכעיס אותי
צעקתי "זה לא מה שכאב לי,כאב לי שאשמתה אותי במשהו שאפילו לא ביררת" ודמעות זלגו מעייני
"אני מצטער זואי,תוכלי אי פעם לסלוח לי?" אמר פלים והביט בי "אני יחשוב על זה" אמרתי ויצאתי מין המרפסת.
נגשתי לדלת הראשית והתחלתי ללכת ברגל לכיוון האקדמיה,יכולתי לעצור מונית אבל רציתי ללכת באוויר הצח ולנקות את מוחי מכל הדברים שעברו עלי בשעה האחרונה שפתאום ראיתי מכונית עוצרת לידי,החלון נפתח וראיתי את זאק מציץ ואומר "היי זרה,רוצה טרמפ?",התחלתי לצחוק כמו שלא צחקתי מעולם,רק פגשתי אותו לפני כמה ימיים והוא מצחיק אותי תמיד…
נכנסתי למכונית ואמרתי "תודה,זאק" והוא אמר "אין בעד מה גברתי" והתחיל לנסוע.
שהגענו לבית ספר הוא ליווה אותי לחדר ואמר "אח שלי לא שווה את זה",הייתי בהלם הוא אח שלו "הוא אח שלך?" שאלתי בתדהמה והוא הנהן ואמר "חשבתי שידעת…",הוא הביט בי בעיניו הירוקות והתקרב לשק אותי אך עצרתי אותו ואמרתי "אני אוהבת את פלים ואני לא מוכנה לקשר חדש…..",הוא הסתכל אלי והלך.
"מה קורה לי?" אמרתי לעצמי "למה אני עדין אוהבת את פלים אחרי מה שהוא עשה לי..".
נכנסתי למקלחת וחפפתי את ראשי וסיבנתי את גופי לאחר שסיימתי שטפתי במים חמים ויצאתי לבחוץ.
לקחתי מגבת חדשה ועטפתי את גופי ויצאתי לבחוץ,שיצאתי ראיתי זר ורדים אדומים כדם ופתק….
"היה כתוב סליחה אהובתי,בואי מחר בחמש לנמל לבושה יפה" כשקראתי את הפתק דמעות זלגו בעייני והתלתי להריץ במוחי את הרגעים המאושרים ואבל צלצול הטלפון של קטע אותי,זה הייתה דנה,"היי "אמרתי והיא התחילה להגיד "איפה היית?איפה את?מה איתך?" ואמרתי "בסדר ואני בחדר.." והיא שאלה אותי….