חדשה בפנימייה -פרק 1 (אשמח לתגובות)
הבטתי במראה, ראיתי ילדה עם עיניים שחורות גדולות ונקודת חן בולטת מעל הלחי הימנית, שיער משוח בשמן ואסוף לצמה ארוכה. מסדר הבוקר עומד להתחיל, כל רגע. "בואי." אמרה לי אחת השותפות שלי לחדר. אני כל כך בודדה כאן, כולם כל כך מתנשאים ומגעילים אליי. כולם מגיעים ממשפחות אמידות ורק אני מפרבר עני בארצות הברית. הלכתי בשתיקה אחרי הבנות מהחדר שלי, הבטתי בהן, הן היו גבוהות ויפות. לאליס היה שיער בהיר שבזמן השהות בפנימייה נקלע לצמה ארוכה שהגיעה עד לישבנה ולמרי היו עיניים כחולות עמוקות ושיער שחור גולש. הן פטפטו ביניהן ואני הלכתי מאחוריהן, כפופה ומבוישת. תמיד הייתי מאוד ביישנית ושקטה. ורג'יניה, חברתה הטובה ביותר של אמי תמיד נהגה לומר שאם הייתי מתיישרת היו יכולים לראות את הגוף שירשתי מאמי. "בואי מהר, את מעכבת אותנו!" התעצבנה עליי מרי. נאנחתי והתחלתי ללכת מהר יותר כדי להדביק את הפער. תוך מספר דקות היינו ברחבה הגדולה ומחזה נדיר נגלה מול עיניי. מאות תלמידים שלבשו את אותה התלבושת – חולצה לבנה חגיגית ומכופתרת שחנקה אותי עם סמל בית הספר שנרקם בצד ימין, ענבנו עניבה אדומה ושערנו נמשח בשמן מסריח. "מה זה האיחור הזה?" צעקה עלינו גברת סמית' כשהצטרפנו לקבוצה. "זה הכל היא…" האשימה אותי מרי. גברת סמית' הביטה בי דקה ארוכה ומיד אמרה "את תשלמי על זה…" אתם בטח תוהים למה היא לא נזפה על אליס ומרי, תאוות הבצע משחקת תפקיד ראשי בבית הספר שלנו. ידעתי שאחרי המסדר אני אחטוף, לא האמנתי שזה קורה לי ביום הראשון שלי בבית הספר אבל תמיד הייתה לי נטייה להסתבך בצרות. המסדר התחיל והמנונה של אנגליה התנגן ברקע. לאחר שסיימנו לשיר עלתה לבמה אישה מעט כפופה עם שיער אפרפר, זאת בוודאי מנהלת בית הספר. "בוקר טוב תלמידים." אמרה הזקנה "אני גברת פארקר, מנהלת בית הספר." לאחר שתיקה קצרה היא המשיכה לדבר "אני מברכת אתכם על תחילת שנת לימודים חדשה, מי יתן וזאת תהיה שנה מוצלחת ומלאה בהישגים."
"עמדי זקוף!" לפתע שמעתי את גברת סמית' לוחשת ומצליפה בגבי, כאב חד פילח את גופי, אך סבלתי בשקט. אסור לי לבכות, אני חזקה.
"…הנהלים כמובן ישארו אותם הנהלים. שתהיה לכם שנה מוצלחת, תודה רבה לכולם." אמרה גברת פארקר וירדה מהבמה באיטיות. דמעות ירדו מעיניי, התחלתי לנגב אותן במהירות, אני לא אבכה, לא אשבר. הכאב היה חזק והדהד בראשי, ידעתי שזאת רק ההתחלה. "תראו מי חטפה!" צחקה מייסי כשהיינו בדרך לכיתה. "היא לא מדברת, היא טיפשה. את לא מבינה שהיא לא תגיב על זה?" אמרה לה מרי. בלעתי את העלבון, כבר הייתי רגילה להשפלה ולכאב, למדתי לסנן את התגובות הללו. הגענו לכיתה, גברת סמית' סימנה לי לבוא איתה, טיפסו במורד המדרגות והגענו לחדר חשוך…
תגובות (1)
סיפור יפה!