בכיוון הרוח- פרק 2

חייכתי לעצמי חיוך קטן בזמן ששאר הטירונים אכלו במרץ וצחקו מבדיחות גסות.
"את נראית מרוצה מעצמך רוזה" אמר אדם, אחיו הגדול של ליאו, שישב ממש מולי. המבט ציני בעיניו החומות היה בולט כל כך שהתחשק לי להחטיף לו אגרוף.
אבל בכל אופן, באמת היה לי מצב רוח טוב… הכל הלך חלק בסיורים היום, פלחתי נשק מסוהר ופרצנו לשני מחסנים.
ובנוסף, יש לי סכין חדשה.
"בלשון המעטה" צחקתי.
מלבד גנבת, הייתי ביחידת המשמר. יצאנו בלילות לסיורים שנועדו להשיג מזון ונשק ובמשך היום היינו באימונים.
לגנוב היה קל, נכון שפציעות שטוחות הן חלק מהלוז שלך אבל רוב אנשים פחדו להתעסק עם נערי הבור ונתנו לנו מה שרצינו.
הלילה היה שקט מהרגיל, הרגנו סוהר ממשלתי אחד ופילחנו ציוד משני מחסנים.
השיא של היום הוא המפקד שלי,
קונראד.
העיר כל כך חשוכה… אלוהים. קונראד חזר ממשימה- יותר מזה, הוא חזר ממשימה בצפון.
לא כל יום רואים אגדה… ועוד אגדה שהוא המפקד שלך.
את המולת חדר האוכל והצעקות קטע קולו המחוספס של קונראד שעמד על אחד השולחנות המתכתיים.
"היום משלחת הטירונים עבדה טוב מהרגיל" אמר בקשיחות,
השולחן שלנו פצח בצעקות.
"מחר המבחנים מתחדשים, תהיו מוכנים" אמר,
יושבי השולחן השתתקו, אף אחד לא אהב את המבחנים.
מבחני סיבולת שדוחקים אותך לגבול היכולת, הדבר הכי מפחיד בעניין היה שהיינו מיומנים מגיל אפס, מיומנים עד כדי כך שיכלו לזרוק אותנו בלב סכנת חיים ולצפות שנצליח לעבור את זה.
מבטו החד של קונרד סקר את האולם, כ 300 אנשים הביטו בו, מתוכם 20 היו הטירונים.
"אנחנו עוד כאן" הוא צחק.
תושבי הבור כמו בפקודה התחילו לצעוק ולהריע אחריו " אנחנו עוד כאן!"
הם דפקו על השולחנות
הם החדירו ללבבות השרוטים את העובדה שעוד היינו כאן… הרפובליקה לא תדכא אותנו.
"לעזאזל" ליאו מלמל לידי.
ידעתי ששאר הטירונים הרגישו ממש כמוהו.

פרק נוסף עוד שתי תגובות :)