בלי לדעת כלום-10:) מעל 5 תגובות ממשיכה בעזה;)

כשקמתי בבוקר הרגשתי בחילה איומה.
עמדתי מול המראה והתפעלתי מהשטח שהשיער שלי יכול לתפוס במראה.
הוא היה סבוך וכולי הייתי מסריחה מעשן סיגריות.
שירי הופיע בדלת, נשענת על המשקוף עם כוס נס ביד. "לאן לעזאזל הלכתם אתמול?, את מסריחה מסיגריות ואלכוהול!"
הסתכלי עליה והינהנתי לאט "אני במקלחת," נכנסתי להתקלח.
הארועים מאתמול התחילו לעלות במוחי.
רון הזה ככ מוזר! למה הוא התעלם ממני? ואיך שהוא נתן למלצרית הזו להמרח עליו!
אחרי שהתקלחתי, במים כל כך חמים שכשיצאתי מהמקלחת הייתי אדומה, לבשתי גינס וסריג בצבע בז'.
לקח לי זמן לסרק את התלתלים.
"הכנתי לך נס אמרה לי שירי והגישה לי כוס.
"אז מה פספסתי אתמול בלילה?"
"הלכנו למועדון," אמרתי והתחמקתי
ממבטה .
"מי לעזאזל היה שם שגרם לך ללכת למועדון?" שירי פתחה עיניים גדולות והתקרבה אלי עם גופה.
ציחקקתי. שירי יודעת שאני שונאת מקומות שיש בהם הרבה אנשים ורעש. "אף אחד מיוחד," שיקרתי.
שתיתי את מה שנישאר בכוס שלי במהירות והנחתי אותה בכיור, שירי עשתה כמוני ויצאנו אל המכונית שלי
"אני יודעת שיש משהו שאת לא מספרת לי, אני לא אלחץ. היא עשתה עצמה מנגבת דמעה דמיונית "אבל שתדעי שנפגעתי…"
גלגלתי עיניים לעומתה והתנעתי את המכונית.
הגענו לבית ספר מוקדם מספיק כדי לחכות למורה לספורט ליד אולם התעמלות מוכנות.
התלמידים התחילו להגיע ואיתם המורה.
"נחמד שהואלתם בטובכם להגיע, לא היה לנו קר בכלל!" אמרה שירי למורה באוזן.
התאספנו במגרש כדורסל והתחלנו להתעמל.

ישבתי מעל השולחן הצבוע כחול שבקפיטריה והשענתי את ראשי לאחור, נהנת מהשמש שמחממת אותי.
מזג האוויר השתנה מהבוקר והפתיע את כולנו.
הקפיטריה הייתה הומה בתלמידים מלאי הורמונים, צעקות בכל עבר.
"כמה הייתי משלמת כדי לחיות את הרגע הזה שוב ושוב," מלמלה שירי תוך כדי מציצת סוכריה אדומה.
"אין כמו הנאה פשוטה כמו זאת!" קבעתי ופקחתי את עיני כדי לאסוף את שיערי.
הצילצול נשמע וראיתי את שירי מתכווצת לידי; "אני ממש לא בנויה לזה!, מתמטיקה זה גועל נפש!"
אספתי את תיקי על גבי ולקחתי את הקלסר העבה. "מתמטיקה זה אח!" אמרתי לה מחייכת טיפה.
"אני לא אוהבת אחים," זרקה לי ומיהרה לכיתתה משתלחת לכתה לפני שהמורה סוגרת את הדלת.
הכתה שאני לומדת בה יותר רחוקה מהקפיטריה, היא בקומה השניה. עליתי במדרגות שתים שתים, תופסת ביד אחת את הקלסר וביד השניה את המעקה.
"תיזהרי!" הוא צעק. ראיתי את הקלסר שלי נופל והדפים מתפזרים על הרצפה מיד אחרי שנרתעתי מקולו.
"הי, הוא אמר לי כשמבטינו נפגשו.
ממהרת לשיעור?"
התכופפתי כדי לאסוף את הדפים, הוא התכופף גם. אני לא יודעת למה אבל פשוט שתקתי באותו הרגע. אני כועסת עליו? פגועה?.
"כן גם אני שמח לנהל את הדו שיח הזה. תודה ששאלת" אמר לי והגיש לי את הדפים שאסף לאחר שלא עניתי לו.
הסתכלתי לתוך עיניו הירוקות, הוא ליקק את שפתיו ולא הסיט את מבטו הצונן ועם זאת המבט שגורם לי לרטוח.
קמתי מהר והלכתי משם עם קלסר והרבה דפים מבולגנים.
נכנסתי לכתה והתישבתי מנסה לא לחשוב על רון אלא להתרכז בשיעור ללא הצלחה.