בריאו – 4

ארדור בלמה את עצמה, והוציאה את חוד החנית מהאדמה. היא הסתובבה לעבר הכיוון שאליו קליי נסוגה, "מי את ומה את עושה כאן על אדמת האחווה?" היא דרשה לדעת.
"היא לא ניסתה לפגוע בי, היא לא מסוכנת," צעדתי בהססנות לעבר ארדור שעמדה בכוננות, פחדתי שתזנק שוב.
"לא מסוכנת?" עיניה לא משו מפניה של קליי, "לי היא נראית מיומנת מספיק כדי לתקוע לך סכין בגב."
"אבל היא לא עשתה את זה," לחשתי, "היא בכלל לא יודעת מי אני, לא שאלה לשמי אפילו."
"אולי בגלל שהיא כבר יודעת אותו," ארדור לא וויתרה.
קליי לא שמעה את המשפטים האחרונים, והחלה לאבד עניין בשיחה. "הי, ארדור," היא קראה, "אם ככה קוראים לך."
"מה?" ארדור השיבה בגסות.
"למרות שלא עשיתי כלום," פניה עטו מסכת רשמיות קרה, "אני מבקשת סליחה. לא ידעתי שמשחק פשוט אסור על ידידתי החדשה."
ארדור היתה חשדנית, "לזה את קוראת משחק?"
"ובקשר לשאלתך, שמי הוא קליי-אה." היא עמדה זקוף, ושוב חשתי איך הילה של אצילות חגה סביבה. "שיירה שעמה אני רוכבת חנתה באכסניה בשבט הרוח. אנו באים מרחוק ולכן לא מכירים את הסדרי המקום, יצאתי לשחק קצת ולא שיערתי שהמקום אסור בכניסה."
"ובכן," ארדור הניחה את מוט החנית על האדמה, כשחודה מופנה אל השמים. "אסביר לך."
קליי המתינה.
"שבט הרוח מחולק לשני חלקים, החלק של השבט והחלק של האחווה." ארדור צעדה לפני והסתירה אותי, "כמו לכל שבט, גם לנו יש מנהיג וסודות משלנו ושטח האחווה אסור בזרים."
קליי חייכה בהבנה מתפייסת, "אנא קבלי את התנצלותי, כמו שאמרתי, אינני בת המקום." היא קדה בראשה קלות, "אחזור אל האכסניה."
הבטתי בעצב בידידתי-החדשה-לשעבר מתרחקת בהליכה זקופה לכיוון הירידה מההר, אל הכפר.
הייתי צריכה לדעת שכיף לא נמשך הרבה זמן כשאני בטווח האחווה, אבל בכל זאת קיוויתי שימשך עוד קצת…
"את יודעת שאצטרך לדווח על כך לקאלה," ארדור אמרה בזמן שעלינו במעלה ההר אל בית האבן.
שתקתי. לא חשבתי שקליי מסוכנת, היא רק שיחקה איתי, ולא נראה שהכירה אותי בכלל. היא הייתה הראשונה מאז שאני זוכרת את עצמי, שהרגישה חופשי להתנשא עלי ולקרוא עלי תיגר.
הבטתי לאחור, למטה, לעבר האגם. העצים הסתירו את הכל, ואם קליי עדין היתה שם, לא ראיתי אותה.
ארדור צפתה בי בשקט, וכשהבטתי לאחור, הביטה גם היא, "אם היא באמת לא מסוכנת, את לא תראי אותה שוב." היא העירה.
נאנחתי.
ארדור הביטה בי, פניה מתעצבות, "אני יודעת שאת מרגישה בודדה, בריאו." היא מלמלה בשקט, "אבל אלו הוראותיה של קאלה, ויש להן משמעות."
"לא איכפת לי." אמרתי לבסוף, וחשתי איך תסכול של שנים נתקע לי בגרון.
ארדור חשה ברעד בקולי, "יום אחד עוד תוכלי לצאת החוצה, ולהיות הסמל של שבט הרוח, אבל עכשיו קאלה אומרת שאסור לך לצאת. קליי יכולה להיות מרגלת של מישהו. חשבת למה היא יודעת פיראן?"
"לא אכפת לי!" גוש חנק עלה וטיפס לי בגרון, חשתי איך ריאותיי מתכווצות ועיניי מתלחלחות. "לא אכפת לי מתי אהיה סמל שבט הרוח וכמה מרגלים רודפים אחרי. לא אכפת לי!"
"ששש," ארדור סימנה לי להנמיך את קולי.
"אבל את לא חושבת שזה מוגזם? אסור לי לעשות כלום! אסור לי לדבר עם אף אחד! אסור לי לפנות אל אף אחד!"
"יש לך את נשות האחווה," ארדור ניסתה להרגיע אותי.
"שונאת את האחווה המטופשת הזאת," ניגבתי את עיניי בשרוולי המלוכלך, "אף אחת לא מתייחסת אלי, כולן רק רואות בי את בת חפץ האבן המפגר הזה ולא שום דבר אחר!" משכתי באפי, "בשבילם אני חפץ מהלך!"
"לא את לא," כעס החל לחדור לנימה של ארדור. "את פשוט יותר מדי כועסת, קלס הזאת שיגעה אותך."
"קוראים לה קליי." מלמלתי.
"לא חשוב," ארדור עשתה תנועת ביטול בידיה, "היא גם ככה היתה סתם טיפוס נפוח."
הרכנתי את ראשי והמשכתי ללכת בשקט.
בבית האבן קאלה המתינה לי על יד שולחן האבן הנמוך. היא ערכה איתי שיחה ארוכה, שיחה שכבר מוכרת לי. באופן שחוזר על עצמו, קאלה הרצתה לי תמיד בכל פעם שעשיתי טעות. ובשביל קאלה, במעט כל דבר שעשיתי שקצת לא היה נכון, היה טעות.
ותמיד, בסוף השיחה, הייתי מהנהנת ואומרת שאני מבינה, או מבקשת סליחה, ואומרת שזה לא יחזור על עצמו יותר.
"אני שמחה שאת בסדר," קאלה חייכה בתום השיחה המעייפת. התאמצתי לא לבכות בכל פעם בשיחה בו קאלה הסבירה לי שאסור לי חברים, ובזמן שהאשימה אותי ברשלנות.
"אני מבינה את הטעות שלי," הרכנתי את ראשי, מלמלת.
"אני מקווה שזה לא יקרה שוב," קאלה ליטפה את ראשי מעט ופנתה לעזוב, "לילה טוב."
הלכתי לאיטי לכיוון חדר השינה. ארדור כבר נחרה לה בקול מזרן לידי.
נכנסתי אל בין הסדינים.
דמותה של קליי לא משה מראשי. משום מה חשקתי בחברתה באופן מוזר, היה לה אופי כזה… מעולם לא חשתי צורך להתחבר עם אנשים. למה דווקא עכשיו?
אני חייבת לראות את קליי שוב, לפני שהם יעזבו. לפחות אשאל מאיפה היא ואיך היא יודעת לדבר פיראן.
עצמתי את עיניי בחיוך. אמרתי לקאלה שאני מבינה את טעותי, אבל עדיין לא הבטחתי לה שלא אעשה זאת שוב.

בדרך כלל נהגתי לקום בעצלתיים כל יום כאשר לא נמצאתי ב"סככה". הסככה היתה מקום בו הייתי אמורה להחכים עם עוד ילדים מכל הגילאים, וכמו שאני תמיד רוטנת, אני פשוט לא סובלת את המקום הזה. כשאני נמצאת באחווה, אני ישנה מאוחר וקמה מאוחר, והולכת לשיעורים עם קאלה לקראת הצהרים, כך שיש לי שפע של זמן פנוי בערב ובבוקר.
אף אחד לא ציפה שאקום לפני כולם ואתגנב החוצה. שטח האחווה היה ממוקם על קצה ההר עליו נבנה הכפר, ולכן יכולתי להשקיף בקלות על הנעשה למרגלות ההר. שומרות מטעם האחווה הקיפו את ההר מכל הצדדים, מפטרלות ללא הפסקה. אזרתי אומץ וירדתי במורד שביל העפר.
הייתי לבושה בבגדי נערת – אחווה. נערות אחווה היו אחראיות לספק מצרכים ולטפל בחיות וכל מיני פעולות תחזוקה, לכן בחרתי את המדים האלו, כי להן היתה הרשאה לצאת מן הכפר בקלות.
כשעברתי ליד אחת מן השומרות, קיוויתי בכל מאודי שלא תשים לב לפני, כי הייתי מוכרת מאוד בין נשות האחווה. אם היא תזהה אותי, זה אומר אחורה-פנה אל שיחת מוסר אצל קאלה.
פסעתי במהירות הססנית ונוקשה במורד שביל העפר, ולא נשמתי עד שהייתי בטוחה שהשומרות לא מביטות עלי. רוקנתי את ריאותיי בהקלה. עכשיו כשהחלק הקשה מאחורי, אני יכולה להתמקד במטרה שלשמה עשיתי את כל זה.
קליי- אה.
נכון שזה נשמע מגוחך, להסתכן רק בגלל ילדה זרה שפגשתי רק אתמול, אבל משהו בה קרץ לי כל כך… שוב ושוב הוכחתי את עצמי על בגידה באמונה של קאלה, אך כל פעם מחדש השקטתי את מצפוני בכפייתיות.
הרמתי את מבטי כשהגעתי סוף סוף לכפר. הוא היה ריק לגמרי. פה ושם נראו איכרים שיצאו לעבד את שדותיהם, או נשים שמיהרו לארגן את דוכניהם בשוק הקטן של הכפר. ידעתי איפה קליי-אה מתאכסנת מהסיבה הפשוטה שיש רק אכסניה אחת בשבט הרוח. והיא היתה ממש מולי עכשיו.
היססתי לרגע, גם בגלל השקט וגם בגלל תחושת אי-השייכות שהרגשתי כל פעם ששהיתי במקום זר.
אבל אז דחפתי קלות את דלת האכסניה, ונכנסתי פנימה.
פעמון צלצל ובישר על בואי, משהו שבהחלט הייתי מוותרת עליו, כי הדבר האחרון שרציתי עכשיו, זה תשומת לב. אבל מכיוון שהעולם כרגע לא ממש מתחשב בנסיבות שלי, אישה במזנון בכניסה, פנתה אלי בטון מתחנחן.
"שלום, במה אוכל לעזור ל…-" היא עצרה את משפטה בתמיהה כששמה לב לגילי, "ילדה? מה את עושה כאן?"
הטיתי את ראשי לצד, כאילו שזה יגרש את המבוכה ואי הנוחות שלי, "אני… אני אה…" קיללתי את הטיפשות והפזיזות שלי. "אני… אני מחפשת מישהו."
האישה שלחה בי מבט לא מרוצה, אבל שתקה. היא חזרה לנגב כוסות בסינרה, אבל לא הפסיקה לנעוץ בי מבטים.
ניסיתי להתעלם ממנה, וסקרתי בעיניי את הסובב אותי בתוך האכסניה. כמובן שהיא היתה כמעט ריקה, בגלל השעה המוקדמת. השולחנות היו ריקים, פה ושם היו כאלו שכנראה עצרו כאן בשביל משקה של בוקר או משהו כזה.
אבל באחד השולחנות הבחנתי בקבוצה של גברים חמושים.
על דש בגדם היה את הסמל שראיתי על החייל שפגשתי באגם. היססתי, האם אז רדף אחר קליי בכוונה רעה? אם כן, לא כדאי שאגש אליהם…
אבל אז נזכרתי שקליי אמרה שפשוט יצאה לשאוף קצת אוויר, אז אולי היא חלק מהם?
לפני שהגעתי למסקנה סופית, בין כל המלמולים וקולות הצחוק הגבריים, שמעתי קול ילדותי, שבלט על מרקם השיחה השקטה.
התקרבתי מעט אל השולחן שממנו הגיע הקול. עשיתי עיקול זהיר, במרחק של שני שולחנות מהשולחן שתתצפתי. עמדתי בעמידה שפופה מעט כדי להקטין את קומתי, חשתי כל כך לא קשורה לנעשה מסביב, והרגשתי שאהיה טיפשה גמורה אם יתברר שזו כלל לא קליי.
אבל זו כן היתה היא. כשסוף סוף הייתי בזווית שסיפקה לי נקודת ראיה אליה, הבחנתי בה. יושבת בין כל הגברים המגודלים, מרפקיה על השולחן, לועסת בגסות צלי בשר בפה פתוח, ורגל אחת מקופלת על ירכה.
לרגע אחד חשבתי שטעיתי, אתמול היא נהגה בכזאת מלכותיות, ועכשיו…. אבל זו כן היא! שיערה השופע והיופי המהמם הבהירו לי שזוהי קליי. אבל השוני מאתמול הפחיד אותי. אולי היא באמת סתם מרגלת? אויבת? למה היא כל כך שונה פתאום? התחרטתי שבאתי, והתכוננתי לחזור לאחווה, מכינה את עצמי נפשית לנזיפות מתמשכות.
"הי!" קולה של קליי השקיט את כל המלמולים האחרים באכסניה.
השתעלתי בהפתעה ונחנקתי על הרוק של עצמי. טוב, אין יותר אחורה פנה.
התקדמתי בהססנות שלי, שכל כך שנאתי, לכיוון השולחן. מבטה של קליי עודד אותי. היא נראתה מופתעת, אבל לא במובן השלילי, זה נתן לי ביטחון.
"מה את עושה כאן?" היא שאלה כשהתקרבתי, ואז מיהרה להציע, "בואי שבי."
היא בעטה בישבנו של אחד מהגברים שישב לידה, ופינתה לי מקום.