"בשם הפרטיות" -פרק שני

משכתי את השמיכה לכסות את הראש, זוג רגליים צצו.
הרעשים מהסלון המשיכו. השעה עוד מוקדמת, אך במהרה הוא עוד ילך.
לפני שלוש שנים הייתה התאונה ההיא, מאז הוא השתקם פיזית. רק אמא עוד לא השתקמה פיזית, עדיין צולעת כשהיא צועדת.
זו הייתה השנה הכי מהפכנית מהכל, למרות שהיא רק בישרה את תחילת החיים הלא פשוטים האלה…
אחים שלי, שלושתם, בילו את ימיהם כלילות ואת הלילות במסיבות.
"מי יודע מה הם עושים שם בחוץ! עם מי הם מסתובבים…" ההורים שלי נהגו לומר, -שניהם.
רק אני, פחדנית.
רעד חולף בגופי כשאני מקיצה שוב משינה. הפעם הסלון נשמע שקט, לכן יצאתי מהחדר בזהירות ובשקט. מוכנה לנוס חזרה על עקבותיי.
את הימים אני נוהגת להעביר בצפייה בסרטים, או במקרה הטוב לצאת להליכה או ריצה. היום כבר נהרס -בגללו.
אני יכולה להמשיך להאשים אותו, אבל האם לא כולנו היינו מתנהגים כך אם שלושה מילדינו היו עוזבים אותנו אחרי שנשברה אהבתינו?
נכון שאי אפשר להצדיק את האובססיביות שלו, אך אני לפעמים מדמיינת את הכאב של להרגיש נטישה מילדך ואני יכולה להבין את ההתנהגות שלו.
"בוקר טוב, טוב לראות אותך ערה." אני שומעת את קולו. מיד מסתובבת מופתעת שהוא נכנס הביתה. "שחכתי את התיק עבודה שלי." הוא אומר מרים תיק שחוק ישן ובלוי.
"תתקשרי אחר כך לאח שלך. תגידי לו שאני אוהב אותו!" הוא זורק את ההערה הזו כאילו זה דבר נורמאלי לבקש ממני. "אני לא מבין למה הוא ניסה להתאבד. איזה שטויות הכניסו לו לראש החברים האלו שלו?" הוא מוסיף.
אני מתכוננת לא להקשיב כי שאר העשרים דקות הבאות יהיו הרבה הטפות, הרבה "מוסר השכל" או "טיפים" איך להיות טובה יותר מאח שלי.
"מזל שאת טובה יותר!" הוא אומר מתקרב אליי לחבק אותי. אני מתרחקת. "את הכי טובה מכולם!" הוא מוסיף כשהוא משיג אותי ונותן לי חצי חיבוק. אחר כך הוא נעלם מחוץ לדלת הבית.
"זה את ואני נגד כל העולם!" אני שומעת אותו אומר, ואני יודעת שזה אחד מאלף האמירות שלו שנועדו בכדי לעודד אותו בלבד. איזו שריטות יש לו -תהיתי.
פגישה שלנו על הבוקר גורמת לי לרצות להתפוגג ולהצטרף אל האבק. לכן אני מתיישבת בפינת החדר עם כפית וגלידה, לא זזה עד שהכל גמור.
מביטה בכופסא הריקה שבידיים שלי.
"איך נתתי לעצמי לגמור הכל ביום אחד?" שאלתי את הקיר, ואז הבטתי בשולחן ובמקרר. אלו חפצים- הזכרתי לעצמי. רציתי לשוחח עם מישהו, כל אחד.
מיד ידעתי שהיום לא אצליח לעשות הרבה. זחלתי בחזרה אל מתחת לשמיכות בחדרי ולשארית היום צפיתי בסדרות שכבר ראיתי אלפי פעמים. רציתי שהיום יעבור בשלום אך היום נזכרו בקיומי.
עשרים הודעות ממנו -אני לא עונה לאף אחת מהם.
"אכלת?" נשלח ממנו הודעה נוספת, אני מסננת.
חמישה דקות לאחר מכן הוא מתקשר אליי.
"את דואגת לעצמך?" נשמע קולו. "אכלת? מה את עושה היום?" הוא שואל את זה כל הזמן כל יום.
"אני עסוקה." אני עונה במרירות. הייתי צריכה לסנן את השיחה.
"מה את עושה שאת כל כך עסוקה?" הוא שואל כשהוא יודע שאני לא יענה על כך.
"טוב, אבל אל תשכחי לדאוג לעצמך. תשתי הרבה." הוא מוסיף לפני שאני אומרת להתראות ומנתקת.
הוא מתקשר שוב.
"מה?!" אני אומרת בעצבים ישר כשאני עונה.
"רק רציתי לומר לך שאת לא צריכה לשנוא את בת שבע כל כך." הוא אומר. אני מגלגלת את העיניים שלי אבל אף אחד לא נמצא בכדי לראות.
בת שבע היא מישהי שהוא התחיל לצאת איתה מלפני כמה זמן, משהו כמו חודשיים או שלושה. על הפעם הראשונה שנפגשו הוא אמר שהיא מוזרה ומעצבנת… חשבתי שבכך יסתיים. היא לא הראשונה שהוא יוצא איתה מאז…
"ומה את חושבת על אח שלך?" הוא ממשיך לדבר לא עוצר לרגע. "הבנתי שאמא שלך ביקרה אותו בבית החולים, אך לתת לאבא לבוא -אסור. איך הם מסוגלים לעשות דבר כזה?"
"אני עסוקה." אני אומרת מנסה לקטוע שיפסיק לחפור.
"מה את עושה שאת כל הזמן עסוקה? אפילו לדבר איתי את לא יכולה?" הוא לא נשמע מעוצבן, רק אומר כאילו אין לו שום רגש. "שמעת מאמא שלך היום? היא לא מתקשרת אלייך אפילו, לא אכפת לה." הוא מוסיף.
האמת שזו נקודה רגישה אצלי.
מאז שאני גרה איתו ולא איתה… הקשר בינינו הלך ונהרס, מאז אני צריכה להתקשר אל אמא והיא לא זוכרת להתקשר אליי.
כשאני שם היא נראית עייפה מדי.
פעם האחרונה שביקרתי אותה היה בתחילת הקיץ, כשעוד היה בי קצת כוח.
"ביי, אני עסוקה." אני צועקת ומנתקת בלי לחכות לתשובה.
לרגע אני מדמיינת את המשך הקיץ שלי, את הימים הארוכים… סגורה ועצבנית.
"אבל מה אני יכולה לעשות?!" אני צועקת. מתחילה לבכות.
הערב יורד ומאוחר יותר הוא חוזר הביתה מהעבודה.
מה יקרה אם פעם אחת הוא יחזור ואני כבר לא אהיה בבית יותר?
אני אשאיר מכתב ואלך לגור במקום אחר… אולי אני ייקח תיק או אשים הכל בארגזים. אבקש מאחד האחים שלי לקחת את הדברים.
אבל זה יפגע בו כל כך.
מה אם הוא לא יצליח להחזיק מעמד לבד? הכל בגללי… בגלל שאני לא מסוגלת לחיות ככה יותר, לא מגיע לי חיים טובים יותר?
אבל אכפת לו, לכן הוא דואג לי כל כך…
"על מה את חושבת?" הוא שואל.
"כלום."
שנינו אוכלים בשקט מביטים במסכים שלנו תוך כדי.
"בת שבע מציעה לבוא אלינו לארוחת ערב." הוא אומר מניח את המסך שלו לידי. אני רואה הודעה על המסך 'מה אתה אומר? תשאל את טלאורה!'
דעתי הכנה היא- לא.
"למה אתה עדיין יוצא איתה?" אני מנסה שהוא ינחש את התשובה שלי.
"מה זאת אומרת?" הוא שואל, כאילו לפני רגע הוא לא התלונן על כך שבת שבע מפריעה לו וההתכתבויות איתה מעייפות.
"אתה מתלונן עליה כל הזמן…" אני אומרת לאט בכדי שיקלוט כל מילה שלי.
"מתי?" הוא עונה במהירות, כאילו הוא מתגונן. "אני לא עושה את זה!" הוא מוסיף.
"לא משנה… דיברנו על זה כבר." אני מתחמקת.
"אז מה דעתך?" הוא שואל. אני לא מגיבה. "היא תבוא אלינו לארוחת ערב בעוד יומיים, את יכולה להזמין חברה…" הוא מוסיף.
אבל איזו חברה שלי תרצה לבוא לאכול ולפגוש את ה"חברה" של אבא שלי?!
"יש לבת שבע רק שני בנים. אבל הם גם יכולים לבוא, אולי." הוא כנראה נזכר במשהו כי הוא מיהר להרים את הפלאפון שלו ולהקליד מהר הודעה.
"אני אחזור מחר מוקדם ונבשל יחד?!" נדמה לי שהוא שאל אותי הרגע משהו.
"אני כותבת לה שלא תעשה כלום, רק תבוא!" הוא הוסיף.
אפילו לא הגבתי לו… לא הספקתי לומר "אני לא מעוניינת לפגוש אותה!".
רק דממה, ומחשבות.
"את הכי טובה בעולם, טלאורה!" הוא ממשיך את השיחה עם עצמו, לא נותן לי שניה להגיב. "בת שבע שואלת אם את אוהבת שוקולד? אני אומר לה שתביא לך גלידה. את הטעם שאת אוהבת… כי מגיע לך ואת הכי מקסימה."
בסוף החלטתי להפסיק לקבור את דעותיי.
-הגיע הזמן להגיב!