גורל- אמת | פרק 4

שפתיים רכות נושקות למצחי. אני רואה פנים של אישה.שערה הבלונדיני ממסגר את פניה. היא בעלת עיניים חומות וצרות. עצמות לחיים גבוהות ואדוקות. אפה גדול ושפתיה המלאות זזות,״תשכיב אותה לישון״, אני שומעת את קולה האוהב 
כל גופי מתחיל להטלטל קלות כשהמחזיק אותי הולך. אנחנו נכנסים לחדר תינוקות והזרועות משכיבות אותי בעדינות בלול. גבר בעל עור חיוור, עיניים ירוקות מהפנטות, שפתיים ורודות עדינות ותווי פנים אלוקיים. הוא מנדנד את הלול ואני נרגעת. אני מרגישה את העייפות מזדחלת אליי ונרדמת. אני מתחילה לשמוע קולות. מישהי מדברת לאשה בעלת הקול האהוב. שקט. אני מרגישה את החמימות של היושב לידי נעלמת כשהוא קם ויוצא מהחדר. ושוב קולות. המישהי מהפעם הקודממדברת אל מי שישב לידי. גניחה. ושוב שקט. אני מרגישה את הפחד נכנס אליי. אני מתחילה לבכות. מחכה שמישהו יכנס וירגיע אותי. לפתע אני שומעת קול צעדים מתקרב אליי. אני ממשיכה לבכות. ואז אני מרגישה נוכחות מישהו מעליי. אני פוקחת עיניים ורואה דמות מכוונת אליי שתי חיצים. הרוצח. אני מנסה לראות מי זה אבל לא מצליחה. אני ממש מתרכזת אבל כל מה שקורה זה שאני שומעת ציוץ ציפורים. אני מתעוררת. אני קמה ומתחילה להתארגן. אני פותחת את הארון ומוציאה את המדים הרגילים. גופייה ומכנסיים שחורות. אני נועלת את הנעליים הצבאיות שלי ומסדרת את שערי לצמה הקבועה שלי. 
״היי פריקית״, טום אומר לי כשאני יורדת
״בוקר״, אני אומרת
״איך ישנת חמודה?״, קייט שואלת אותי
״סתם, שינה״,אני עונה,״אתם יודעים, אני חושבת שבזמן הקרוב אני יגלה את הרוצח״, אני שמחה ורואה את דריי וקייט מחליפים מבטים.
״את יודעת״, דריי מתקרב אליי,״אולי עדיף שלא תדעי מי הרוצח-״
״איך אתה מעז?!״, אני קוטעת אותו,״אני אומרת לכם, אני אמצא את הרוצח ואני אנקום בו. בשביל שתינו קייט״, היא מתכווצת בפינה ומחייכת אליי חיוך מובך.
״בכל אופן, אני חושבת שכדאי שאני יילך אם אתם רוצים שאני לא יאחר שוב, בוא טומבוי״, אני אוחזת בזרועו של טום ומושכת אותו אל היציאה.
״אני מבין שמישהי כאן קמה על הצד הלא נכון״, הוא אונר כשאנחנו הולכים.
״סתם, החלום הרגיל״, אני מסבירה לו,״הפעם ראיתי את הכל יותר ברור. אני מקווה שעוד מעט זה יהיה מספיק צלול כדי שאני אוכל לראות את הפנים של הרוצח״
״בהצלחה עם זה״, הוא מחייך אליי בדיוק כשאנחנו מגיעים למחנה האימונים,״נתראה!״, הוא אומר ורץ לקבוצת הגיל שגדולה ממני בשנתיים.
״ביי״, אני אומרת בשקט אבל הוא לא שומע. אני הולכת לקבוצת הגיל שלי.
״אני חולם? גברת אלקסיס באמת הגיעה בזמן לשיעור?״, רוי אומר לקול צחוקם של התלמידים. אני שונאת אותו.
״אין לך שיעור לנהל?״, אני מסננת לעברו בשקט
״כן. טוב תלמידים״, הוא פונה לכולם, ״במשך היומיים הקרובים אנחנו הולכים לשרוד ביער. במהלך ארבעים ושמונה השעות הקרובות כל אחד מכם ישרוד ביער.״
״לבד?״, נשמעת השאלה
״זה תלוי בכם. כל אחד מתחיל לבד. אתם יכולים למצוא אחד את השני ולשרוד ביחד אבל אני מזהיר אתכם. השטח עצום ומשמש גם לצד השני, אם תנסו להראות אחד לשני את מיקומכם זה יקל עליהם למצוא ולהרוג אתכם.״
״זה לכולם?״, עוד שאלה מילד אחר
״כן. זה לכל התלמידים מכל שכבות הגיל. דרגות הקושי וזמן ההזרקות משתנים אבל בעיקרון זה לכולם״, רוי מסביר,״עוד משהו?״
שקט.
״אז זהו קחו נשק וצאו״, הוא נותן את הפקודה. אני לוקחת פגיון, קשת, אשפת חיצים, חרב ננסית וסכינים קלים לזריקה. אני לוקחת את המטפחת ומצטרפת לכל השאר. כשנשמעת הפקודה אני נושמת עמוק וקושרת את המטפחת סביב עיניי.