גורל- אמת | פרק 7

״טום?״ רוי לא מבין.
״אח שלי״ אני מסבירה ״הוא היה איתי לפני שהופעת״
״אני לא עשיתי לו משהו״ הוא מרים ידיים באות הכנעה.
״לא אמרתי שעשית משהו״ אני אומרת לו בחשדנות.
״תקשיבי אלקסיס, כמו שאני מכיר את אח שלך הוא יסתדר לילה לבד בכל מקום. אבל לטובתנו כדי שנתחיל ללכת לעבר קרחת היער״
בלית ברירה אני מסכימה איתו ואנחנו מתחילים לצעוד. אני שמה לב איך האור שחודר דרךהענפים מתחיל לדעוך. הלילה מתקרב. ובסוף אנחנו מגיעים. 
״אתה לא חושב שנהיה חשופים כאן?״ אני שואלת אותו בחשש.
״לא, אני חושב שנסתדר כאן״ אני שומעת אותו אומר מאחוריי.
״ומה יהיה עם טום?״ אני מסתובבת אליו. אבל הוא כבר לא שם. ״רוי? רוי! ר-ו-י-!״ אני לאט לאט צועקת. לפתע אני מרגישה ידיים מונחות על פי וחוסמות ממני לצעוק. אני מנסה להאבק בזה.
״את לא יכולה להיות בשקט?״ אני שומעת את קולו של רוי ונרגעת ״את רוצה שיגלו אותנו?״
״לא״ אני אומרת כשהוא משחרר את פי ״אבל כבר קרה לי היום שננטשתי״ אני אומרת בכאב כשאני מבינה את המשמעות של זה. ננטשתי. טום נטש אותי. טום. אותי.
״אז אני לא אנטוש אותך, את יכולה לסמוך אליי״ היא אומר לי בקול נוגה.
״סומכת״ אני אומרת ולא מאמינה שאני אומרת את המילה הזאת על רוי. שאני אסמוך על רוי.
״בואי כבר״ הוא אומר ומושיט לי את ידו מאיזשהו עץ. אני תופסת בידו ועולה.
הוא פותח תיק שיש לו ומוציא מימיה, ״שתי״ הוא מושיט לי אותה. אני עושה כדבריו. המים יורדים במורד גרוני ואני מבינה עד כמה אני צמאה.
״אין לך גם אוכל במקרה נכון?״ אני שואלת אותו
״במקרה, יש״ הוא מחייך אליי ומושיט לי פרוסת לחם וכמה אוכמניות שהוא קטף. אני אוכלת אותם ומרגישה יותר טוב. אנחנו מתמקמים על ענף ארוך וחזק.
״את יפה״ אני שומעת את רוי אומר וכמעט נופלת כשאני מסתובבת אליו בהפתעה. הוא מושיט לי יד ומייצב אותי תוך כדי צחוק.
״מה אמרת?״ אני שואלת אותו בחוסר אמון.
״אמרתי שאת יפה אלקסיס.״ הוא מחייך אליי. יש לי חיוך חמוד. עקום.״תשתמשי בזה״
״מ-מה זאת אומרת להשתמש בזה?״ אני מגמגמת.
״בחייך, את לא מבינה? יופי עובד טוב מאוד על גברים״ הוא קורץ לי. 
״א-אתה חושב שאני יפה?״ אני ממשיכה עם הגמגום.
הוא צוחק מהמבוכה שלי ״האמת שאני לא חושב שאת יפה״ הוא אומר ואני מתאכזבת ״אני יודע.״
״למה?״ אני שואלת אחרי שתיקה ארוכה.
״מה למה?״ הוא לא מבין.
״למה אמרת שאני יפה? למה אתה פה? ולמה אתה שונא אותי?״ אני שואלת בבת אחת.
״אני לא שונא אותך.״ הוא אומר אחרי הרבה זמן.
אני נוחרת בבוז ״אתה מאוד מתנהג ככה״
״אני הצלתי אותך לא?״ הוא מקשה עליי.
״טוב, אז למה אתה מתנהג אליי מגעיל באימונים?״ אני מקשה עליו חזרה.
״כדי לחזק אותך. בהתחלה לא עשית כלום כשהייתי נחמד אלייך, אז החלטתי לשנות שיטה. חשבתי שאם אני יגרום לך לשנוא אותי את תרצי להראות לי שאת טובה.״
״אז התעללת בי?״ אני שואלת אותו בחוסר אמון.
״תודי שזה הצליח״
״טוב…כן״ אני מודה.
״יופי״ הוא אומר עליי ומסתכל לי בעיניים במבט מסוים. ואני מבינה אותו כשלפתע נשמע קול מאחורינו.