גלגל החיים. פרק 7: 'לעזור ולנחם."

–
מהפרק הקודם:
"תקשיבי.. אני לא יודע מה יהיה בעתיד. אני רק יודע.. שאני אוהב את עומר, מאוד, ואני לא רוצה לפגוע בו. אבל את.. את הבנאדם הכי מדהים שהכרתי. ואני לא רוצה לאבד אותך. בבקשה, אני לא רוצה שננתק קשר." הוא אמר. "אני לא מאמינה לך.. ואתה יודע מה? לא ממש אכפת לי. די בבקשה, אני לא יודעת מה לעשות כדי שתעזוב אותי! אתה לא מבין שאתה סתם פוגע בי יותר??" כמעט צעקתי את המשפט האחרון. "אני לא רוצה לפגוע בך.. אני לא רוצה שתבכי יותר.. אני לא שווה את זה.." הוא אמר. "טוב.. זה לא ממש בשליטתי אתה יודע. עכשיו, בבקשה תעזוב אותי. אני לא יכולה יותר, בבקשה." התחננתי. הוא שתק, אז פשוט ניתקתי. "מה זה היה? מי זה? שלא עוזב אותך?" מרוב עצבים לא שמתי לב ששון היה בחדר.
–
"המממממממממ אף אחד" מלמלתי. "ועכשיו את האמת?" הוא אמר והתיישב לידי. "כלום.. זה כלום הוא עזב אותי עכשיו אז זה לא חשוב." אמרתי. "מתי אמא חוזרת הביתה?" ניסיתי להעביר נושא. "מאוחר.. היא קיבלה משרה חדשה, היא אמרה שזה היה למטרה טובה או משהו כזה.." שון אמר, מדליק את הטלוויזיה. הרגשתי צביטה קטנה בליבי, אמא שלי עובדת עכשיו עוד שעות בשביל שלי יהיה טלפון. למה היא עושה את זה? זה לא שווה את זה. אני יכולה להסתדר גם בלי טלפון. "זה בגללי." לחשתי, מלאה באשמה. "מה בגללך?" שון הסיט את מבטו מהטלוויזיה אליי. "היא עובדת עוד שעות בגללי, בגלל שהיא קנתה לי את הטלפון.." אמרתי בשקט. "את יודעת שהיא עושה את זה כי היא אוהבת אותך, זה לא מפריע לה." הוא אמר. "לי זה מפריע. אמא נורמלית צריכה להיות בבית בשעה הזאת, לעזור לג'יימס בשיעורים, לבלות איתו. זוכר איך אנחנו הרגשנו בגילו כשהיא כל הזמן עבדה, בלי להתייחס אלינו?" אמרתי לו. בשלב הזה הוא כיבה את הטלוויזיה והסתובב אליי. "מה את מציעה?" הוא שאל. "אנחנו צריכים לעזור לה, לה ולג'יימס. שנינו נמצא עבודה, ונעזור לאמא למצוא מישהו חדש." אמרתי. שון הרים גבה, "אני מסכים בקשר לעבודה, אבל למצוא לה מישהו חדש?" הוא שאל. "כן. היא צריכה להיות מאושרת, להרגיש נאהבת. מאז שאבא נפטר לפני שנתיים בכלל ראית אותה מחייכת או צוחקת? אנחנו חייבים לעזור לה, ועכשיו." אמרתי בהחלטיות. "את צודקת.." הוא אמר. "אני יודעת… עד מחר שנינו משיגים עבודה. סגור?", "סגור." הוא ענה. "לאן את הולכת?" שון שאל כשקמתי מהספה. "לג'יימס." עניתי.
דפקתי על הדלת. "אמא? זאת את?" שמעתי את קולו של ג'יימס. "לא.. זאת אני. אפשר להיכנס?", "כן..". נכנסתי לחדרו הקטן, הוא שכב על המיטה. "מה את רוצה?" הוא שאל. "לשאול מה שלומך?" אמרתי בחביבות. "את אף פעם לא שואלת מה שלומי." הוא אמר בקול נעלב. "תראה, ג'יימס, אני מצטערת. אני מצטערת שהתעלמתי ממך, שלא עזרתי לך, אבל עכשיו אני כאן בשבילך." אמרתי. "אני רוצה את אמא" הוא אמר. "אני כמו אמא, מה אתה עושה עם אמא?" שאלתי. "היא נותנת לי עצות.. את יכולה?" הוא שאל והתיישב על המיטה. "ברור." עניתי עם חיוך. "אז הילדה שאני אוהב.. קוראים לה נועה. ואני אתמול שאלתי אותה אם אני יכול לשחק איתה בהפסקה, והיא אמרה שאני מטומטם כמו כל הבנים, ושהיא לא רוצה שיראו אותה איתי…" הוא אמר, היה אפשר לראות שהוא עצוב. "ג'יימס, אל תדאג. עוד שנתיים היא תרדוף אחרייך. בינתיים, תנסה להוכיח לה שאתה לא כמו שאר הבנים. כשהיא תצטרך עזרה תעזור לה, ותביא לה ממתקים, ובסוף היא תאהב אותך." אמרתי לו. "באמת?" הוא שאל. ואז הפנים שלו נהיו עצובות שוב. "אין לנו כסף לממתקים.." הוא אמר בעצב. "אני אקנה לך, רוצה?" שאלתי. "כן! את יכולה?" הוא שאל בהתרגשות. "מבטיחה לך, מחר בערב אני אקנה גם לה וגם לך ממתקים. סגור?", "סגור" הוא אמר וחייך.
יצאתי מחדרו והטלפון של צלצל. "הלו?" שאלתי. "קים.. אני צריך אותך." זה היה עומר, והוא היה נשמע כאילו הוא בוכה. "מה קרה? אתה בוכה?" שאלתי בדאגה. "שחר… נפרד ממני.." הוא גמגם בבכי. "הוא מה?!? מה הוא אמר לך??" עניתי, הייתי בהלם. "הוא אמר שהוא אוהב אותי, אבל הוא לא רוצה לפגוע בי ובאחרים .. ושהוא צריך להבין מה הוא מרגיש כי הוא מבולבל.. אני לא יודע מה לעשות.. אני כל כך אוהב אותו.. סוף סוף הייתי מאושר ועכשיו.. ומה זה קשור לפגוע באחרים?? מה אחרים קשורים לזה??" הוא אמר לי בבכי. הרגשתי כל כך אשמה, זה הכל אני. למה לעזאזל הוא עשה את זה?! "הוא לא שווה את זה, אל תבכה. אני בטוחה שהוא יחזור אלייך." דפיקה נשמעה בדלת. "חכה שנייה.. אני הולכת לפתוח את הדלת.." אמרתי לו בעודי הולכת לכיוון הדלת. פתחתי אותה והאדם האחרון שרציתי לראות היה שם. "שחר?!" אמרתי בקול. "מה זאת אומרת שחר..?" שמעתי את עומר שואל, עדיין בוכה. "כלום.. הזמנתי פיצה והשליח קרא לי שחר. אני אדבר איתך עוד מעט. תתאפס על עצמך. האפס הזה לא שווה את הדמעות שלך." הסתכלתי לשחר בעיניו כשאמרתי את השורה האחרונה וניתקתי. "אפשר להיכנס?" שחר שאל.