ג'רלד – פרק 1

האמא מלאת הצער הביטה בבנה ששכב בידיה, עיניו הגדולת מביטות בה במבט חקרן; סקרן. היא לא יכלה לשאת את המחשבה שתיפרד ממנו. אבל רק כך הוא יוכל להנצל.
גופו הרך והשמנמן נח בין זרועותיה, בעודה מביטה בו, בפעם האחרונה. שערו המתולתל קלות נצץ בשמש שכבר נראתה על קו האופק ונראה כמו זהב.
האמא החלה להתייפח והניחה אותו בתוך הארגז. אני לא יכולה יותר, חשבה, אני חייבת להשלים עם הגורל וזהו זה.
היא הניחה אותו בארגז העץ החום שריפדה מבעוד מוער בצמר גפן רך. עיניה נצצו בקרני השמש של עלות השחר. רק שנה הוא היה איתי, חשבה בבכי רועד, וכבר הוא הולך. היא ליטפה את פניו העדינות ואת צווארו הרך, ולחשה לו חרש: "העיניים שלך מדהימות. ירוקות מיוחדות…" התינוק הביט בה בפנים חסרי הבעה ואמר: "ירוק כמו עלה."
האמא התרגשה ודמעותיה גברו שבעתיים. "נכון," לחשה ודגדגה אותו, ולקול צחוקו המאושר והתמים הוסיפה בשקט: "כמו עלה של זית." זה היה ביטוי מסורתי במשפחתם. לפי האגדה אם אומרים לתינוק את המשפט הזה, יהיה לו שלום כל חייו.
התינוק גלגל את עיניו וחשף פה עם שתי שיניים לבנות זעירות. פניה של אימו התחככו בפניו, והיא הדביקה על לחיו נשיקה מרוגשת. אני חייבת לעשות זאת עכשיו, חשבה בדמעות. תיכף כבר עולה הבוקר ואז לא יהיה מנוס מהגזירה. היא סגרה את הארגז היטב בידיים רועדות.
"אההה – אי גי גה!" שמעה האם מתוך הארגז קול מבוהל ולבה התכווץ בקרבה. היא יצאה מבין השיחים לכיוון הנמל. ארצות הברית, מיין, ראתה שלט על ספינה. טוב, אני מניחה שכשהוא יתעורר הוא ימצא את עצמו במיין, חשבה בייסורי מצפון. היא צעדה לכיוון הספינה והניחה את הארגז בתא המטען. ליתר ביטחון הניחה שם פתק ששירבטה במהירות: "נא לדאוג שהארגז יישמר היטב ויהיה במקום מבטחים". היא כתבה את המשפט הזה בעוד שתי שפות, לכל מקרה.
"הספינה עומדת להפליג, כל המפליגים – להיכנס בבקשה!" קרא מישהו באנגלית.
האם עזבה את הארגז בבהלה כשהרגישה מישהו דוחף לה בעדינות את היד. "אם את בהפלגה הזאת, כדאי שתעלי לספינה. היא די מתחילה לזוז," אמר לה איש מבוגר בחיוך אדיב.
"ב – בסדר," ענתה מיד וגררה את רגליה לכיוון השיחים. כשראתה את הספינה שהרימה עוגן והתחילה לזוז, היא נשברה. ברכיה צנחו באיטיות אל הקרקע הרטובה, והיא זעקה ובכתה ללא מעצורים.

"זרקת אותו?!" צרח אוגוסטוס ג'ונס על אישתו.
"לא היתה לי ברירה – " ענתה. כאילו לא מספיק עיניתי את עצמי על כך, חשבה במרירות.
"הוא התינוק שלנו!" קרא בזעם. "היית צריכה לפחות להתייעץ איתי!"
"היית מעדיף שיעשו לו בגיל שבע את הבדיקה, ואם הוא לא עומד בקריטריונים הגבוהים שלהם אז י – יהרגו אותו?!" שאלה בקול רועד.
"יכלנו לגדל אותו בגיבור וחזק וכוחני, כדי שיתאים לבדיקות שלהם, אבל עכשיו אנחנו בכלל לא יכולים!"
השתררה שתיקה זעופה.
"אתה יודע שהוא עדין מדי מכדי שכשייגדל ישרת בצבא ההוא," אמרה האמא בשקט.
"הבן שלי??? עדין? על מה את מדברת! היינו שולחים אותו למחנות קרב ולחוגי אקרובוטיקה. אבל כבר אין לנו שום סיכוי!" אוגוסטוס רתח. "לא יכולת לומר לי משפט אחד על זה, אוולין?"
אוולין החווירה ואמרה, "אבל ידעתי שלא תסכים!"
העורקים במצחו של אוגוסטוס פעמו בארגמן. "איך התחתנתי איתך בכלל?!"
שוב היתה דממה מתוחה.
"ולמה דווקא עכשיו ולא בגיל שבע?" שאל אוגוסטוס.
"חשבתי רק עליו," הבטיחה האם אוולין בדמעות, "יהיה לו קשה ועצוב פי אלף לעזוב אותתנו בגיל שבע."
אוגוסטוס החל להתעצבן ולצרוח על האמא המסכנה, שרק ניסתה להגן על בנה.

שבוע אחר כך הודיעו העיתונים: איש רצח את אישתו. גופתה המדממת נמצאה בבית נטוש, ואחרי המעקב אחרי הרוצח, זהותו הושגה. אוגוסטוס ג'ונס. אבל זה כבר היה מאוחר מדי – כי הוא הטביע את עצמו בשביל לא להיות עשרים שנה בכלא.
למרבה ההפתעה, הגופה לא נמצאה.